באחד משני כו'. במג"א סק"י משמע שכן הוא ג"כ דעת הסמ"גא דבעינן הפסק כלי. וכן הוא דעת המג"א בסימן תקי"ד סק"י שלא התירו אפילו גרם כיבוי אלא למנוע שלא ישרף יותר. ועיין שם בט"זב שתחיבת הנר למים הוה כיבוי ממש ובחול אינו אלא מונע שלא ישרף יותר. וזהו ג"כ דעת המג"אג שהתיר שם בחול אפילו ביו"ט ואסר כאן במים אפילו מבעוד יום.

ולהט"ז שםד צריך לומר דסבירא ליה כמו שכתבו התוס' כאןה בתחלה דחיישינן שמא יפלו הנצוצות בשעת נתינת המים, ולהכי שרי התם. אבל לפי מה שכתבו התוס' אחר כך לגירסת ר"ח והסכים לזה המגיד משנה,ו וכל שכן לתירוץ האחרון של התוס' שהסכים לו הר"ן,ז אין היתר כלל בזה. וכל שכן לפי מה שכתב רמ"א בסימן של"דח כר"יט דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא, עיין שם. הילכך אין להתיר אלא לצורך גדול,י אבל בלאו הכי פשיטא דאין לסמוך על הט"זיא נגד ר"ח והתוס' והר"ן ומגיד משנה ורמ"א ומג"א. ובפרט שיש אוסרים אף בטלית שאחזה בו האור ליתן מים מן הצד כמו שכתב ב"י סימן של"ד:יב