וכל זה כשהמילוי כו'. (וצריך עיון קצת דהא דבש דרך ללפת בו פת) וכן דעת רמ"א בסי' קס"ח סעיף י"ג. וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין בשבלי לקט ואגור (שהוא הר"י מטארני שהביאו הרא"ש רפ"ק דסוכה והר"ן פי"ו דשבת כמבואר בשלטי גבורים שם בשבת), עיין שם שכיסנין עשויים לקנוח ופשטיד"א לקביעות סעודה משום הכי מחלק שם ביניהם. וכן משמע מלשון הרי"ף ורא"ש שקראו כל אכילת עראי כיסנין, א"כ הבאה בכיסנין פי' היינו שעשוייה לאכלה בתורת כיסנין, דהיינו לקנוח ולא לקביעות סעודה. וכן הוא בהדיא בהרר"י שאינו מזון אלא מיני מתיקות כו', ופשטיד"א עשוי למזון (ואפילו במילוי פירות משמע בתשב"ץ לברך המוציא, עיין אליה זוטא סעיף י"ז, אלא דהמ"א סי' קע"ז פירש בענין אחר). וכן הוא ג"כ כוונת רש"י שמאכלה מועט, ורצה לומר שעשוי לאכול מעט לקנוח סעודה או לתענוג בעלמא מחמת המלוי ולישה בתבלין. ומה שכתב הט"ז דאורחא דמלתא כו', זה אינו דפשטיד"א היתה מצויה מאד בימי רש"י ותוס', עיין תוס' ביצה דף ח' ובב"י סוף סימן תק"ט בשם סמ"ג ומרדכי והג"מ. ועוד שרב האי ורמב"ם פירשו בענין אחר א"כ מנ"ל להוסיף עוד על מה שהזכירו בפירוש המפרשים שלא כמותם, ובפרט שרש"ל וב"ח מחמירים, אלא שהש"ע הכריע להקל (אבל להקל יותר מהשו"ע אין לנו):