כידוע לכולם, בכל ערב בחג החנוכה מוסיפים לחנוכייה נר נוסף. בערב הראשון מדליקים נר אחד, בשני מדליקים שניים, וכך הלאה. מדוע?

בתלמוד1 אפשר למצוא שתי סיבות אפשריות: הסיבה הראשונה – כדי לציין את מספר ימי החנוכה שחלפו כבר; הסיבה השנייה – בכל תחום שקשור לקדושה, השאיפה היא תמיד להוסיף.

יש הבדל משמעותי בין הסיבות, ויש לכך גם השלכות מעשיות לגבי הדלקת החנוכייה. ניכנס עמוק יותר לעניין, ונבין.

מהדרין מן המהדרין

בתלמוד2 מפורטות שלוש רמות בביצוע המצווה של הדלקת נרות חנוכה: הרמה הראשונה והבסיסית היא שבכל ערב משמונת לילות החנוכה, כל ראש משפחה מדליק נר אחד עבור כל המשפחה; הרמה השנייה היא "מהדרין" – למי שמהדרים יותר בקיום המצוות. ברמה הזו, כל אחד מדליק נר אישי משלו; הרמה השלישית היא "מהדרין מן המהדרין" – מי שמהדר עוד יותר במצוות, מגדיל בכל ערב את מספר הנרות.

כאן יש מקום לדון: האם הרמה השלישית היא הרחבה של ה"מהדרין", או שזה הידור נפרד בפני עצמו? כלומר: האם "מהדרין מן המהדרין" אומר גם להדליק נר אישי וגם להוסיף בכל ערב נר, או שרק ראש המשפחה מדליק עבור כולם ומוסיף נר בכל ערב?

בשאלה הזו יש מחלוקת בין הראשונה: לדברי בעלי התוספות, גם ברמה הגבוהה ביותר – רק נציג המשפחה מדליק ולא כל אחד מבני הבית3. אך לפי הרמב"ם, ההידור המושלם בהדלקת נרות חנוכה הוא שכל אחד ידליק בעצמו ויוסיף נר בכל ערב4.

קודם הזכרנו שתי סיבות אפשריות להוספת נר בחנוכייה מדי ערב. כעת, הפרשנים מסבירים שהמחלוקת בין הראשונים בשאלת ה"מהדרין מן המהדרין" תלויה בדיוק בזה – וההסבר הוא כזה: אם הסיבה להוספת נר לחנוכייה היא בכדי לציין את מספר הערב הנוכחי של חנוכה, רק אדם אחד בכל בית צריך להדליק – משום שאם כולם ידליקו נרות, מספר הנרות הגדול רק עלול לבלבל. אבל אם הסיבה היא "להעלות בקודש", אז ממש לא משנה כמה אנשים מדליקים. הרעיון הוא שמעבר להידור של ההדלקה האישית, צריך גם להדליק נר נוסף בכל ערב.

למעשה, הספרדים נוהגים כשיטת התוספות, והאשכנזים נוהגים כשיטת הרמב"ם. כך או כך, כולם בוחרים לקיים את המצווה ברמת "מהדרין מן המהדרין".

חג של "מעבר"

כפי שראינו, יש רמות שונות בקיום מצוות הדלקת נרות החנוכה. ובכל זאת, באופן ייחודי ואולי בשונה ממצוות אחרות, בפועל כולם בוחרים לקיים את המצווה בצורה המושלמת ביותר – "מהדרין מן המהדרין".

הרבי מליובאוויטש מסביר שהעובדה הזו משקפת את הייחודיות של נס פך השמן שאותו אנו מציינים בחנוכה. בשונה מניסים רבים אחרים, נס השמן היה מיותר לכאורה. לפי ההלכה, אם אין בנמצא שמן טהור, בלית ברירה אפשר להדליק את מנורת המקדש בשמן טמא. ובכל זאת, אלוקים עשה את הנס וסיפק להם שמן טהור שהספיק לשמונה ימים – כדי לבטא את האהבה העצומה לעם ישראל, שלחם בהרואיות ובהקרבה עצמית כדי לשמור על היהדות והמצוות.

זה נותן לנו נקודת מבט מיוחדת על החג: מהותו של חג החנוכה היא "מעבר", מעבר לדרישות. לכן גם אנחנו מקיימים את המצווה בצורה המושלמת, בהידור מיוחד, מעבר לדרישות ההכרחיות, ובכך מבטאים את אהבתנו הגדולה לאלוקים.