הרב אלי וולף הוא שליח הרבי ובעצמו אבא לילד 'מיוחד'

אני ודינה אשתי הורים לילד מיוחד. בקיץ האחרון השתתפנו בנופשון מאורגן יחד עם עוד הורים כמונו. טיילנו יחד, שמענו הרצאות, ואחת החוויות המשמעותיות ביותר הייתה הביקור בשני אתרים מיוחדים: קבר רחל ומערת המכפלה.

כשהתפללתי במקומות הקדושים האלה, עלו בי מחשבות על ההתמודדות המיוחדת שלנו כהורים לילדים עם אתגרים שונים, אתגרים שדורשים מאיתנו כוחות לא רגילים, חזקים יותר משל הורים 'רגילים'.

*

קבר רחל ומערת המכפלה, בשניהם קבורים ההורים שלנו. פה רחל אימנו, ושם אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה ולאה. הם כולם אבותינו ואמותינו, הם הדוגמה לחיים, המודל עבורנו כהורים לילדים שלנו.

אבל בכל זאת, יש הבדל בין המקומות. מערת המכפלה היא ביטוי של זוגיות ומשפחה. טמונים שם זוגות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. משפחה מאוחדת; הורים, בנים וכלות, נכדים. הרמוניה משפחתית. ואילו קבר רחל הוא המקום של אמא שמקריבה את המשפחתיות, את הזוגיות – למען הילד שלה. היא קבורה לבד על אם הדרך, כי יום יבוא ובנה יוסף יימכר לישמעאלים, ובדרכו למצרים הוא יעצור אצלה וישתטח על קברה; כי מאות שנים אחר כך הצאצאים שלה יעברו דרכה כשהם מוכים ומושפלים בדרך לגלות, והיא תתפלל עליהם.

וחשבתי: לפעמים נדרש מאיתנו להיות 'מערת המכפלה' – לשמר את הזוגיות, את מבנה המשפחה, את ההרמוניה של כולם יחד. אבל לפעמים עלינו להיות 'קבר רחל', כמו רחל אימנו לעזוב את כולם ולהתמסר אך ורק לאותו ילד מיוחד שהחברה הרגילה לא מקבלת אותו כמו שהוא. להקריב את הרצון להיות יחד עם כולם, ואפילו את הזוגיות, כדי להיות עם הילדים שלא הולכים בתלם, שהם קצת 'בגלות' – להיות שם איתם, בשבילם.

*

ואז המשכתי וחשבתי על ההורים עצמם, על מה שקורה בין יעקב לרחל: הוא במערת המכפלה, והיא על אם הדרך.

יעקב אבינו מסמל את ה"ביחד", את המשפחה. הוא נמצא לצד אשתו לאה, סמוך לאבא ואימא, יצחק ורבקה; ליד סבא וסבתא, אברהם ושרה. ואילו רחל אימנו, היא לבד. מתמסרת לילדים שלה שחווים קשיים לא פשוטים.

הורים שזכו לילד מיוחד, ילד "לא כמו כולם", מבינים את זה היטב:

יעקב נמצא במערת המכפלה, בפתחו של גן עדן, המקום שדרכו עולות כל התפילות – הוא כבר בנקודת היעד. הוא מתווה את הדרך, הוא רואה את המטרה הסופית, ובמידה מסוימת הוא כבר 'נמצא' שם.

ואילו רחל נמצאת "בדרך אפרתה", בקשיים של התהליך, "בדרך", בתוך ההתמודדות היומיומית. אימא, כמו אימא, חיה את ההווה, חווה עם הילד את הקושי של כאן ועכשיו. היא כל הזמן בדרך, פוסעת צעד קדימה ואחד אחורה. בעקשנות ובאמונה היא סוללת את הדרך.

אלו שתי נקודות מבט שונות על אותו ילד מיוחד. רגע לפני פטירתה, רחל יולדת את בנה הקטן. "ויהי בצאת נפשה כי מתה", מספרת התורה, "ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין". זה שוב כך: היא מביעה את הצער, "בן אוני" כמו "בן צערי" (רש"י); והוא רואה את האור, "בן-ימין" כמו "קץ הימין", הסוף שאליו מקווים.

הוא רואה את הטוב העתידי, היא רואה את ההווה המאתגר. הוא "מערת המכפלה", היא "קבר רחל".

*

ובסוף חשבתי: שניהם – אבא ואימא שלנו. זה לא "או זה, או זה", זה "גם זה וגם זה". גם רחל וגם יעקב, גם מערת המכפלה וגם קבר רחל. כי עלינו להיות גם כאלו וגם כאלו – לחוות את הקושי, אבל לראות גם את העתיד הטוב שמחכה; גם לנהל משפחה גדולה ומלוכדת ולטפח זוגיות, אבל גם להקריב הכול למען הילד האחד היחיד והמיוחד.

היינו שם יחד, התפללנו שם יחד – גם במערת המכפלה וגם בקבר רחל. בתקווה שקיבלנו מספיק כוחות להיות הורים שהם "גם וגם".