מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


אם ניכנס לגלריה לציור ונבקש איור של חסיד, קרוב לוודאי שנקבל יצירה שתתאר יהודי שמח. האיש יעמוד על רגלו האחת ורגלו השנייה מורמת למעלה, ידיו מתנופפות בתנועת ריקוד אופיינית, פניו משולהבות משמחה, ואולי ברקע יופיע גם בקבוק 'משקה' לתוספת. השמחה מזוהה כל כך עם החסידות, עד שאם אמרת חסיד – אמרת שמח.

השמחה איננה רק טבע חסידי. חסידים משקיעים מאמץ, נאבקים בכל כוחם בנטייה לעצבות. מצב הרוח המלנכולי איננו אופציה מקובלת במגרש החסידי, הוא חייב להישאר מחוץ למשחק. וזה לא שחייו של החסיד הם גן של שושנים; גם הוא חווה אכזבות וכישלונות, כמו כל אדם אחר, אך הפילוסופיה החסידית קוראת לאדם לשלוט על רגשותיו ולמנוע מעצמו לשקוע בים של כאב ורחמים עצמיים.

מה כל כך רע בה, בעצבות? כבר אסור לשקוע בדיכאון טוב במדינה הזו?

בעיה ושמה עצבות

העצבות מגונה ומאוסה במיוחד, משום שמבין כל מצבי הרוח השליליים, היא המסוכנת ביותר. העצבות משביתה את החיים, וכמו 'נעילה מרכזית' היא משעה את האדם מפעילות ופוגעת בתפקוד באופן מערכתי. אדם עצוב מתכנס בתוך עצמו, מאבד עניין בהנאות וביזמות ומדכא את הקשר עם הסביבה.

העצבות מסוכנת מסיבה חמורה נוספת: היא מדרון חלקלק שעלול להביא לטעויות ולאיבוד הישגים שהושגו בעמל רב. תארו לעצמכם שאתם בדיאטה. מתי גובר החשש שתישברו ותחסלו גלידת שמנת בטעם פיסטוק באריזה משפחתית? באותו יום 'נאכס', בו נכשלתם בראיון עבודה והכול הולך נגדכם...

כך אומרים בשמו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות: כאשר היצר הרע מפתה אדם לעבור עבירה, הוא אינו חותר אל הכישלון עצמו, כמו אל הדיכאון שאחרי הכישלון. מצב הרוח המלנכולי מסוכן מהחטא, ועלול לגרום נזק גדול יותר מאשר המעידה עצמה.

ובכן, כיצד דוחים את העצב? הדכדוך הוא רגש כל כך טבעי, אז איך מוצאים את הכוחות לקום מהאדמה אחרי כישלון כואב או ביצוע טעות חמורה, ובטח אחרי אובדן של אדם אהוב?

עבודה גדולה מאד

קודם כל, לפני הטקטיקה מגיעה האסטרטגיה. הדבר הראשון שחשוב לדעת הוא שהמאבק בעצבות הוא משימה בפני עצמה. אנחנו מוכרחים להחליט בתוקף להתגייס במחויבות עמוקה לנושא, ושלא נאפשר לעצמנו ליפול לבור השחור של העצב והדיכאון.

ההוגה והפוסק ההלכתי הדגול, הרמב"ם, מגדיר את המאמץ להשיג שמחה בתור "עבודה גדולה" (הלכות לולב, ח, טו). במילים אחרות, השגת השמחה והחרמת העצבות אינן פרויקט קל ש'הולך ברגל', בטבעיות ובספונטניות. נדרשת כאן מחויבות עמוקה שלנו מול עצמנו להצליח במשימה בכל מחיר.

אחרי קבלת החלטה כזו, נציג שתי דרכים מעשיות להרחקת העצב.

תחשבו שמח, תהיו שמחים

הטכניקה הראשונה היא שליטה במחשבה. ספר הזוהר מראה זאת בעובדה המעניינת הבאה: המילה "בשמחה" מורכבת מאותן אותיות של המילה "מחשבה" – שכן גישה שמחה מתחילה קודם כל בשליטה בכוח המחשבה. מחשבה בלתי פוסקת על אירוע מצער רק מחזקת ומגבירה את הכאב הכרוך בו. כך שאדם שהחליט לחיות חיים שמחים, מוכרח 'בראש' ובראשונה לתרגל שליטה בכוח המחשבה, ולא לאפשר לעצמו להרהר יתר על המידה באירועים מכאיבים.

זה עשוי להישמע מפתיע מאד. עולם המחשבה נדמה כטריטוריה עצמאית ובלתי-רצונית; האם אנחנו באמת מסוגלים להחליט על מה נחשוב ועל מה לא? ובכן, הפילוסופיה החסידית טוענת נחרצות כי כוח המחשבה בידינו, האדם חזק יותר מהמחשבות שלו.

וזה הולך כך: כאשר עולה בראש מחשבה שלילית, כזו שאנו יודעים שאסור להרהר בה ושפוטנציאל הנזק הסביבתי שלה גדול, עלינו לבצע שתי פעולות: ראשית, להפסיק לחשוב עליה, ומיד אחר כך למהר ולרכז את תשומת הלב במחשבה על תכנים אחרים, אופטימיים – החל מזיכרונות מתוקים מהבילוי אמש ועד הטיול המשפחתי הקרוב להרי האלפים.

זכרו את 'חוק המחשבה השנייה'. איננו יכולים למנוע את המחשבה הראשונה שקופצת לנו לראש באופן אינסטינקטיבי, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט במחשבה השנייה שאחריה, ולהחליט בתוקף לא לאפשר לה דומיננטיות; לסלק אותה מיד מהראש לטובת נושא אחר, מעניין וחיובי הרבה יותר.

ניתן לדמות זאת לאדם שגולש באינטרנט וקופצות לו מול העיניים פרסומות מסחריות. הבאנרים מרצדים וקופצים מול העיניים גם בלי הזמנה, אבל כל אחד, גם אם הוא לא איש מחשבים מקצועי, יכול פשוט ללחוץ על ה'איקס' ולסגור את החלון. וזה בדיוק מה שאמור אדם לעשות עם עצמו: לסמן מראש את התחומים השליליים המעיקים לו, וכשהם צפים בלי לשאול, פשוט להסיט את המחשבה, לחשוב על דברים טובים אחרים.

כמובן, המאמץ לסלק מחשבות מסוימות נתקל בחסם נפשי אדיר, משום שזו לא רק פעולה טכנית, לא לחשוב על דברים לא טובים; נדרשת כאן הפעלה של מנגנון הסטה של כל כוח הרצון. אנחנו בטוחים שאנחנו חייבים לחשוב, שוב ושוב ב'לופ' בלתי נגמר, כמעט אובססיבי, על מה שמעורר בנו רגשות שליליים. לעתים אנחנו עלולים גם לפתח תלות באותן מחשבות. אך כאשר נפנים את הסכנה בעיסוק בסוגיות שליליות, לצד הפוטנציאל המטהר של מחשבות חיוביות – נתאמץ להימנע מהראשונות בכל דרך, ולמלא את הראש במחשבות מהסוג השני.

ועוד בשורה אחת, אולי החשובה ביותר בכל הנושא: עם הזמן נוכל לשים לב כי התדירות של המחשבה הרעה פוחתת. כאשר נתעלם לאורך זמן ממחשבה מסוימת, היא אמנם תתאמץ לשוב ולצוף אל מרכז התודעה שלנו עוד פעם אחת או פעמיים ואפילו שלוש פעמים, אך במשך הזמן ובהדרגה היא תפחית את תדירות ההופעות שלה, עד שהיא תסתלק לגמרי ולא תשוב. כשאנחנו מראים לאורח לא קרוא את הדרך החוצה ונותנים לו להרגיש שהוא ממש לא רצוי – בסוף הוא מפסיק להגיע.

פשוט לשמוח

הטכניקה השנייה, והחשובה לא פחות, בדרך אל השמחה היא לעשות פעולות משמחות. מרוב חיפוש אושר במחוזות רחוקים ומופשטים, אנו שוכחים לפעמים את הדברים הפשוטים: חיים חברתיים במחיצת אנשים נוספים, לצד פעולות חווייתיות חיוביות שונות, שולפים אותנו מהדיכאון ומאפשרים ללב שלנו להיפתח למקום טוב, לחיות את החיים הבריאים, השמחים.

כך מצווה התורה: "ושמחת בחגך", והפרשנות של חכמינו למצווה היא פשוטה: התורה קוראת לנו פשוט לנקוט פעולות שמחות ומשמחות. המנעד רחב: לצאת לקניות לקראת החג ולקנות לילדים ממתקים טעימים שישמחו אותם, לכבד את האישה בבגד או תכשיט חדש לקראת החג, ולשמח את הגבר בארוחה חגיגית נהדרת עם בקבוק יין משובח.

כי לפעמים כל מה שצריך כדי להשיג שמחה – הוא פשוט לשמוח!

תכל'ס: עצב ומלנכוליה צריכים להיות מחוץ למשחק. הם פשוט לא אופציה בחיים היהודיים. המאבק בעצב מתחיל בדחיית המחשבות השליליות, וממשיך בקיום חיי משפחה וחברה פעילים.

השראה: יהודי שסבל ממחשבות טורדניות החליט לנסוע אל החסיד רבי זאב וולף מז'יטומיר, תלמידו של הבעל שם טוב, ולבקש את עצתו. הוא הגיע לעיר בשעת ערב מאוחרת ונקש על דלת הבית, אך איש לא פתח את הדלת. הוא דפק שוב ושוב, אבל הדלת לא נפתחה. הערב היה קר והוא חש שעצמותיו קופאות. הוא נאלץ להרים את הקול ולזעוק כי קר לו בחוץ והוא מתחנן להיכנס פנימה. רק אז ניגש רבי זאב ופתח בפניו את הדלת והזמין אותו להיכנס פנימה.

"איך אצליח להיפטר מהמחשבות המעיקות שלי?", שאל היהודי.

"הלא לימדתי אותך את הסוד", השיב הצדיק. "עוד כשעמדת בדלת הבית. הראיתי לך שהמפתח נמצא בידינו, ורק אנו בוחרים אילו אורחים ייכנסו אלינו פנימה ואת מי להשאיר בחוץ"...

מקורות עיקריים: אגרות קודש, כג, קנח.