מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


בחיים אין הפתעות. לפי המרכיבים שנכניס לתנור, ככה תצא העוגה שלנו. מתפוחי אדמה יוצא צ'יפס, ומגרעיני תירס יוצא פופקורן.

העיקרון הזה אמור להיות נכון גם בחיי האדם. המזג האישי שלנו אמור להיות מושפע ממאורעות חיינו. מי שגר בשכונה יוקרתית והשיג את כל מה שרצה בחייו, הגיוני שחייו יהיו נטולי דאגות. לעומת זאת, אדם שעבר ילדות קשה, חווה בעיות במשפחה וטרגדיות בסביבתו הקרובה, רק מתבקש שהוא יגדל להיות מריר וכועס על החיים.

אבל המציאות, כמו שכולנו יודעים, הרבה פעמים הפוכה. אנשים שלפי כל הנתונים האובייקטיביים אמורים היו להרגיש, ובמידה לא מועטה של צדק, קרבנות אומללים של החיים, דווקא אותם עלובי החיים, באופן מפתיע, מתגלים לא פעם כטיפוסים אופטימיים ומשופעים במנות גדושות של תקווה ואמונה בטוב.

ההוגה והפוסק ההלכתי הדגול, הרמב"ם, שחי לפני כאלף שנים, יכול לשמש דוגמה מצוינת לסיפור חיים כזה. חייו של רבי משה בן מיימון היו רצופי סבל וייסורים. בתור נער צעיר הוא נאלץ להימלט על נפשו עם משפחתו מקורדובה שבספרד מאימת כנופיות הרצח של "אל מֻוַואחִידוּן", שבט מוסלמי ברברי שהניח בפני היהודים שתי ברירות אכזריות: להתאסלם או למות. אבל גם לאחר עשר שנות נדודים, שבסופן השתקעו בעיר פֶס במרוקו, רדיפות המוסלמים השיגו אותם במהרה עד לשם. בני המשפחה הרדופים נאלצו ליטול שוב את מקל הנדודים, ולנסות למצוא מקלט בארץ ישראל. אבל כאן פגשה אותם שנאת הנוצרים הצלבנים, והרמב"ם נאלץ לנוס שוב – והפעם למצרים.

שם, לכאורה, הוא מצא סוף כל סוף מנוחה. דוד אחיו, שהיה סוחר עשיר, נטל על עצמו את פרנסת המשפחה, ורבי משה יכול היה להגשים סוף-סוף את שאיפת חייו ולגשת לכתוב את חיבורו ההלכתי המונומנטלי, "היד החזקה". אבל אושרו של הרמב"ם נמשך זמן קצר בלבד. בשורה נוראה הגיעה מן הים וסיפרה כי האח האהוב טבע במצולות. כך הפך הרמב"ם ברגע אחד מאדם שחי ברווחה כלכלית למי שאמור לפרנס שתי משפחות ולהאכיל כמה פיות רעבים.

לכאורה, מספיק טרגדיות כדי להפוך כל אדם סביר לאומלל גמור, מוכה גורל. אך למרות כל החוויות השליליות שצבר, הרמב"ם הציג דווקא השקפת חיים אופטימית. בספר הפילוסופיה שלו, מורה נבוכים (ג, יב), מתווכח הרמב"ם עם פילוסופים מוסלמיים בני זמנו שהציגו תפיסת חיים קודרת, וטוען בלהט כי החיים טובים במהותם ו"המאורעות הטובים יְתֵרִים על הרעים". אם תרצו, החיים שלנו תותים.

מהיכן שאב הרמב"ם את הגישה האופטימית הזו לחיים? איך אפשר ללא ליפול למסכנות, לראות חיים שכאלה במשקפיים כל כך ורודים?

מי שמאמין לא מפחד

זה לא אופי, זו תפיסת עולם הוליסטית שבבסיסה גישת "ההשגחה הפרטית", לפיה כל מה שמתרחש בעולם, בחייהם של אנשים כמו בבעלי חיים ואפילו עצמים דוממים, לא קורה לבד; הכול מושגח ומפוקח, תחת עיניו של היושב במרומים. העולם איננו ג'ונגל או מערב פרוע, שבו איש הישר בעיניו עושה. כל מאורע, ולו השולי ביותר, שמתרחש בעולמנו, קורה רק בגלל אלוקים, שהוא זה שהביא להתרחשותו. ואם אלוקים הוא הבמאי והוא זה שמשחק בקוביות – אי אפשר שלא להאמין שהכול יהיה בסדר, שהכול כבר בסדר, שההגה בידיים טובות.

דוד המלך, משורר עמנו, ניסח זאת בכמה שורות יפהפיות בספר תהלים (כג): "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע, כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני... אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". דוד המלך חש בכל רגע כמו תינוק העטוף ומחובק בזרועות אמו. הפעוט כלל אינו מבחין אם הוא נמצא בבית או בחוץ, בירושלים או בחיפה. מבחינתו, הוא במקום המוגן ביותר בעולם. אצל אימא. וכך בדיוק חש דוד המלך, תפוס בכל רגע באחיזתו היציבה והאוהבת של האלוקים.

אפשר לדמות זאת לאדם שמבקר ב'לונה פארק' ועולה על רכבת הרים מהירה ומסחררת. הוא עולה ויורד במהירות, בסיבובים חדים ועיקולים מפותלים, הקרביים מתהפכים והראש מסתחרר, אך מלבד צווחות אדרנלין טבעיות אין בו בהלה אמתית. הוא לא בפאניקה. מדוע? כי הוא סומך על מהנדסי הבטיחות, על מפעילי המתקנים; הוא יודע שהמטרה היא לא יותר משעשוע למבקרים. זה מותח, זה מסעיר, זה מטריף – אבל לא באמת מפחיד.

כך נראית תפיסת החיים של האדם המאמין. הוא חווה טלטלות ותהפוכות בחייו, הוא עובר מסלול חיים שרכבת הרים נראית כמו טיול אחר צהריים לידו, אך אין בו דאגה ובהלה. הוא בוטח ב'מפעיל המיומן' של היקום, שאחרי ולפני הכול דואג ואחראי, וסולל עבורו את דרכי החיים לטובה.


אלוקים רואה אותנו

כמובן, לא מדובר בהנחות פשוטות לאימוץ. האמונה דורשת מהאדם לפעול בניגוד לתחושתו הטבעית. מודוס החיים שלנו מכתיב לנו תפיסה עצמית מקטינה: מי אנחנו בכלל, יצורים קטנים שמשחקים בנדמה לי. לעומת העולם הגדול, אני לא יותר מגרגר אבק, חסר ערך. מה רב המרחק בין הקיום האישי שלי לבין האלוקים הכול-יכול! ולראש עלול להתגנב ספק: מישהו סופר אותי שם למעלה? האם אלוקים מזהה אותי בכלל בין כל מיליארדי היצורים האנושיים שמסתובבים כאן?

אך זו המציאות: כך בחר האלוקים, להתייחס לכל אינדיבידואל, להחשיב כל פרט ולתת לו את המקום המיוחד שלו בתוך היצירה הגדולה. הקדוש ברוך הוא מקיים את העולם, הוא ברא כל אחד מאתנו ומעניק משמעות חשובה לקיומו של כל פרט ומוביל אותו אל ייעוד חייו. תפיסת ההשגחה הפרטית חוצה יבשות ורקיעים, מורידה את השמים אל הארץ ויוצרת קשר אישי בין האדם ובין האינסוף האלוקי.

כמה שזה עשוי להישמע לא ייאמן, אלוקים רואה אותך, מקשיב לך, ומוביל אותך, יד ביד.

עוד יהיה טוב

"באמת?", ישראל את עצמו הקורא הרציונלי. "אלו רעיונות נאיביים ומנותקים מהמציאות. כיצד אפשר לקבל באהבה את כל הכישלונות והמכאובים, ולטעון שהכול טוב?".

בשביל זה אנחנו מוכרחים לעשות זום-אאוט על חיינו ולהרחיב את נקודת המבט. החיים הם כמו פאזל ענק בן 5000 חלקים, כשאנו אוחזים בידינו רק חלק אחד קטן מהתצרף הכללי. כל עוד מה שיש לנו זו רק חתיכה אחת, איננו רואים תמונה בעלת משמעות. אנו עוד עלולים לטעון שהפאזל לא שווה כלום ולדרוש את הכסף בחזרה. אבל כשחתיכה נצמדת לחתיכה וכל החלקים מתחברים זה לזה, פתאום מתגלה התמונה המלאה, המורכבת והיפה, שלפנינו.

דימוי אחר, בוטה יותר, הוא מאדם פרימיטיבי ובור ברפואה מודרנית, שנכנס לחדר ניתוח. הוא בוודאי יזדעזע ממראה עיניו ויצעק: "רוצחים מרושעים!". הנה אדם שוכב על השולחן, עקוד בידיו וברגליו, ומעליו עומד ברנש עוטה מסיכה ובסכין חדה הוא חותך ללא רחמים בבשרו החי של האומלל. אבל כל בר דעת יגחך מול הבורות. אם הוא היה מסתכל על הסיטואציה בפריזמה רחבה ורואה את כל התמונה, הוא היה רואה את תקופת הסבל הארוכה שעבר הפציינט, את סכומי הכסף העצומים שהוא שילם תמורת הרגע הזה שבו הוא ישכב על שולחן הניתוחים ויעבור את הטיפול שיביא לו מזור; אילו הוא היה מסוגל להרחיב את נקודת המבט אל העתיד שאחרי ההחלמה הקשה, הוא היה יודע שההליך הרפואי ה'אכזר' והכואב הוא תהליך ריפוי שישפר את בריאותו של החולה ואת איכות חייו.

במקרים רבים בחיינו, התשובה נמצאת בעתיד. למרות שההווה בלתי נעים, הוא הכרחי כדי להוביל לתוצאה חיובית שאותה נגלה רק מעבר לאופק. אז נזכה להבין את מניעיו הטובים של האלוקים, שעמדו מאחורי העכשיו הקודר.

במקרים רבים, אמרנו, אבל למרבה הצער לא בכולם. משום שישנן גם סיטואציות נוראיות, בהן שום הסבר או טוויסט בעלילה לא יניחו את הדעת. מקרים קשים במיוחד – שאיש לא יידע מצרות, חלילה – כמו מחלה סופנית או מוות חטוף של אדם יקר, לגביהם נצטרך להרחיב עוד יותר את נקודת המבט ולהאמין כי הטוב מאחורי האירועים אכן קיים, ובבוא הזמן גם נראה אותו. הוא יתגלה לעינינו רק בעולם הבא, עולם האמת הצרופה.

אין ספק, זו עבודה עצמית לא קלה בכלל. אבל מי שמצליח לגבש תודעה כזו, כי כל דבר בעולמנו, אפילו ריחוף של עלה ברוח, נשלט על ידי ההשגחה הפרטית ולכן בוודאי יש לו משמעות – זוכה לחיים רצופי רוגע, ביטחון ושלווה.

תכל'ס: כדאי לייחד זמן קבוע ללימוד טקסטים יהודיים המחזקים את תפיסת "ההשגחה הפרטית". ישנם פרקים בתורת החסידות העוסקים בכך, וכן ב"שער הביטחון" בספר המוסר העתיק "חובת הלבבות".

השראה: רבי עקיבא, אחד מגדולי החכמים בתקופת המשנה, נכנס לעיר בשעת ערב וביקש להתארח בפונדק מקומי. בעלי הפונדק סירבו להכניס אותו, אבל רבי עקיבא לא נעלב או נשבר. הוא אמר בכוונה: "כל מה שעושה השם הוא לטובה", והלך לישון לבדו ביער – כשאליו מתלווים החמור והתרנגול שלו ונר קטן.

בעיצומו של הלילה החשוך הגיח אריה בין העצים וטרף את החמור, חתול זינק וזלל את התרנגול, ואם זה לא מספיק – רוח חזקה כיבתה את הנר. רבי עקיבא נותר לבדו בחשכת היער החשוך והקר, בלי התרנגול המעורר ובלי כלי התחבורה היחיד שלו – ותגובתו האינסטינקטיבית הייתה: "כל מה שעושה השם הוא לטובה". הוא באמת סבר כך. הוא אפילו הצליח להמשיך להגות בתורה במחשבתו וגם להירדם.

בבוקר שמע רבי עקיבא כי פלוגת שודדים פשטה על העיר באמצע הלילה, וכך בעצם ניצלו חייו – שלוש פעמים. אילו התארח בפונדק המקומי, אילו שלהבת הנר הייתה נותרת בוערת, אילו החמור היה נוער והתרנגול מקרקר – הוא היה נחשף והשודדים היו נוטלים את חייו.

מקורות עיקריים: אגרות קודש, יח, תח. לקט מכתבים בתשובות לשאלות החיים, 99-113.