מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


במהלכה של המאה הקודמת, אולי המהפכנית ביותר בתולדות האנושות, נוצרו שלוש גישות פסיכולוגיות נפוצות:

התיאוריה הפסיכולוגית הידועה ביותר שייכת לד"ר זיגמונד פרויד, שטען כי מה שמניע את האנושות היא השאיפה להנאה. את הגישה השנייה הציג ד"ר אלפרד אדלר, שסבר כי מאחורי מעשיהם של בני האדם עומדת השאיפה לכוח.

את התפיסה השלישית, החריגה מהיתר, הגה ד"ר ויקטור פראנקל, נוירולוג ופסיכיאטר וינאי, שקורות החיים שלו כוללים גם תקופת סבל בת 3 שנים במחנות הריכוז הנאציים. דווקא שם, בגיא הצלמוות האיום של ההיסטוריה, התחדדה אצל ד"ר פראנקל ההבנה המעמיקה כי "האדם מבקש משמעות". בתוך התופת, בסיטואציות תת-אנושיות, הוא גילה שבני אדם מסוגלים להתמודד עם המצוקות הנוראיות ביותר אם יש בנפשם דבר-מה חמקמק וערטילאי: משמעות. משמעות לחיים. פראנקל סיכם את התזה שלו בציטוט ידוע, שנאמר עוד לפניו: "מי שיש לו מה – יוכל לשרוד כל איך".

מה מציק לנו?

למען האמת, כל אחד מאתנו יכול להעיד על אמיתות השקפותיו של פראנקל על טיבו של היצור האנושי. גם בלי לאחוז בתואר נכבד בפסיכולוגיה או בפילוסופיה, כל אדם שמביט סביבו יודע כי אפילו כולנו חכמים, כולנו כישרוניים וכולנו עשירים או מצליחים – נמצא את עצמנו בשלב מסוים של החיים תרים אחרי דבר-מה נוסף.

ככל שנתאמץ למלא את הזמן בהנאה חומרית ועונג גופני, ככל שנזכה להגשים חלומות ולכבוש פסגות, ככל שנהיה בטוחים שהתקרבנו אל האושר הנכסף – בכל זאת נמצא את עצמנו מחפשים אחרי משמעות עמוקה לחיים. בכל בן אנוש, בכל אחד מאתנו, פועה הגעגוע לרוח.

הגעגוע עשוי להיראות ולהרגיש אחרת בין אדם לאדם. הוא יכול ללבוש צורות שונות – של כאב, של חרדה, של חוסר כיוון או של ריקנות. לפעמים להיפך – הכמיהה הזו מלבה בנו תשוקה לחוות זולתנות, לעשות מעשה אצילי לטובת אחר השרוי במצוקה. כך או כך, חלק בנו צמא למשהו מעבר.

את הזעקה לרוחניות אנחנו מנסים להביע ולהשקיט בתפילות, בעיון בכתביים פילוסופיים, בהשתתפות בסדנאות ניו-אייג' או בהתבודדות מול מרחבי טבע אדירים. אך כל העת, מה שלא נעשה, קול פנימי משמיע מתוכנו צעקה: לא ייתכן שהחיים הם רק אוכל, כסף ושופינג.

מה בעצם מציק לנו? מדוע האדם מסרב לחיות חיים חומריים פשוטים, בדיוק כמו שאר בעלי החיים בטבע? למה התרנגול מוכן לחתום על חיים תחת קורת גג בלול מרווח ומלאי מספק של זירעונים לנשנוש – והאדם לא מסוגל להעביר את חייו בלי הדבר הזה, המשמעות?

קולה של הנשמה

ספר בראשית מתאר כך את בריאת האדם על ידי האלוקים (ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים". נקרא היטב את הפסוק ונשים לב כי יצירת האדם נעשתה בשלבים: תחילה אסף אלוקים עפר מן האדמה ויצר ממנו צורת תבנית אדם. אחר כך, כאשר ל'איש החול' כבר היו ידיים ורגליים, הוא נפח בו רוח, "נשמת חיים".

כך בנוי האדם. יסודו מעפר, גופו מאדמה – אבל הנשמה, הנשמה מאלוקים. היא חלק של האלוקים שהוטמע בתוכנו, מייצגת רוחנית בתוך הגוף החומרי. לפי המתואר בספרי קבלה וחסידות (תניא, ב), הנשמה היא כעין 'שבב' רוחני הנטוע בעומק הגוף הגשמי.

בספר משלי (כ, כז) מדמה החכם מכל אדם, שלמה המלך, את ההשתוקקות התמידית של הנשמה אל הרוחניות ללהבת הנר השואפת כל הזמן לעלות למעלה. "נר השם – נשמת אדם". כי הנשמה היא טרנסצנדנטית בטבעה, מעבר לחושים, מעבר לטבע ומעבר ליכולת ההבנה שלנו – היא לא 'מכאן', היא 'משם'. לכן היא מסרבת להסתפק בחיים בורגניים, חומריים; לכן היא לא מוותרת לנו לחיות את החיים בלי להרים את הראש אל מה שמעל ומעבר; לכן היא כל הזמן משתוקקת אל מציאות מטפיזית, רוחנית, אלוקית.

החיפוש הפנימי אחר משמעות הוא קולה הרך אך התובע של ה"נשמה". זו קולה אל הרוח. הנשמה מבקשת שנטה לה אוזן, שנזין אותה באותה תשומת לב בה אנו מזינים את גופנו, שומרים עליו ודואגים לו.

אם ניתן מילים לצעקה האילמת של הנשמה, היא מבקשת את האלוקים. האדם מבקש את האלוקים משום שהאלוקים מבקש אותו, קורא בתוכו. ההיבט הרוחני בחיינו איננו תוצאה של חקירה מעמיקה או גילוי השראתי. הרוחניות האלוקית מובנית באישיותנו, היא חלק בלתי נפרד מהאנרגיה הזורמת בנו. היא הנשמה שבנו.

להשביע את הנשמה

כדי להיות אדם בריא ושלם, צריכים הגוף והנשמה לפעול יחד, מתוך הרמוניה. כשם שלא יהיה נכון להדחיק או להכחיש את הצרכים הגופניים כמו אכילה, שינה וביגוד, כך לא נוכל לחיות חיים מאושרים בלי להשביע את רעבון הנשמה. אנחנו מוכרחים לגלות מודעות לצרכי הנשמה ולתת להם מענה.

וכשם שכדי להשביע את הגוף לא מספיק לחשוב על אוכל, וכדי לצבור כוח לא מספיק לדמיין מכון כושר – כך הזנת הנשמה אינה יכולה להסתכם בלדבר עליה. כדי להשביע את הרעב הנפשי, נדרשת פעולה פיזית ממשית שתוביל לחוויה רוחנית מזינה וממלאה.

כל קיום מצווה, כל לימוד תורה ועיסוק בסוגיה רוחנית, כל מעשה טוב כמו התנדבות ועזרה לנזקקים או אנשים במצוקה – מעניקים מזור לתשוקתה של הנשמה ויוצרים הרמוניה בין הנפש והגוף. הנשמה אינה נוכחת כאן כדי להציק לנו; היא כאן, בנו ובתוכנו, כדי לגרום לנו לעשות, לפעול ולהפוך את העולם למקום ראוי יותר לחיות בו. זה כל מה שהיא מבקשת.

תכל'ס: קבלו על עצמכם קיום מצווה באופן קבוע. זו יכולה להיות התנדבות בארגון חסד, סיוע למכר במצוקה, או השתתפות בשיעור תורה. כך נטעין את החיים במשמעות עמוקה.

השראה: רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, נעצר לפני כמאתיים שנה על ידי שלטונות הצאר הרוסי, באשמת חתרנות מדינית ותמיכה באויב העות'מאני.

באחד הימים נכנס לתא המעצר של הרבי שר בכיר בממשל הצאר, שהתעניין בתנ"ך ובכתבי הקודש, וביקש לשאול את הרב המלומד: "פרשת בראשית מספרת כי לאחר שחטא האדם באכילת פרי העץ האסור, הוא התחבא בין עצי הגן מפני האלוקים, שקרא אליו: "אייכה?". ובכן, אינני מבין זאת. וכי האלוקים באמת לא ידע היכן מסתתר האדם?!".

"זו לא הייתה שאלה לאיתור מיקומו של האדם; זו הייתה קריאה אלוקית אל האדם", השיב הרבי. "'אייכה' היא קריאה נצחית שאלוקים מפנה לכל אדם בכל יום: "אייכה?", איפה אתה? היכן הנשמה שלך? האם אתה מגשים את הייעוד לשמו נבראת?".

מקורות עיקריים: מורה לדור נבוך, א, 42. שם, 60.