מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


אחת התלונות השכיחות ביותר בין בני זוג היא שהם לא זוכים להערכה נאותה מהחצי השני שלהם לזוגיות. דווקא בתוך הקן החמים של הבית, המקום הכי טבעי לצפות בו לכבוד מקסימלי, הם חשים את ההיפך.

אישה יכולה להתלונן כי היא זוכה להערכה רבה במקום העבודה שלה, בכל הזדמנות היא שומעת מעמיתיה ועמיתותיה על התרומה הענקית שלה לעסק, ודווקא בעלה אינו מבחין בתכונות הנהדרות שלה. הוא איננו מודע לכושר הניהול שלה, לכישורי התקשורת החברתית שלה, ולעוד אלף ואחד דברים טובים שעושים אותה למי שהיא. מנגד, גבר יכול לרטון שהוא חש מסור מאד לקשר הזוגי, הוא עושה מאמצים אדירים לדאוג לאשתו ולילדים, אך היא אף פעם לא מרוצה מכלום וטוענת שהוא עסוק רק בעצמו ובהצלחה שלו.

מהי באמת הסיבה לפער הזה? מדוע דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר, אלו שהיו אמורים להעריץ אותנו יותר מכולם, לא מצליחים לבטא הערכה כלפינו? מדוע אנחנו לא מסוגלים לתת לשותפים שלנו לחיים את התחושה שהם מוערכים?

חמור מכך: התופעה של חוסר הערכה זוגית מתפתחת דווקא אחרי החתונה. בעוד שלפני הנישואים אנו נוטים לראות את התכונות הטובות של בן או בת הזוג שלנו, ואפילו אוהבים להשוויץ בהן באזני חברים ("איזה רגיש בעלי!", "איזו חכמה אשתי"), אחרי החתונה אנו מתהפכים ונוטים להתמקד דווקא בחלקים הפחות-טובים שלו או שלה.

מדוע זה קורה? מה גורם את הטרגדיה הזו של הנישואים?

לא רואים, תמיד משווים

התשובה פשוטה: אנחנו מסתגלים מהר למה שהשגנו ופשוט לא מבחינים יותר בקיומו, כשבמקביל אנו שואפים לשפר הישגים ולקבל יותר – לכן אנחנו נוטים להתמקד דווקא במה שחסר לנו במקום במה שיש לנו. כך אנחנו מתוכנתים.

זה הולך בשני כיוונים במקביל, שמעצימים אחד את השני, וגורמים לנו להסתכל על חצי הכוס הריק:

מצד אחד, באופן טבעי החדש והנוצץ קונה אותנו, מלהיב אותנו, מסעיר את הדמיון שלנו. דברים חדשים ושונים תופסים אותנו – וזה יכול להיות כל דבר חדש, כמו מערכת יחסים חדשה, דירה חדשה, ג'וב חדש או גאדג'ט חדש. אך לאחר ההתלהבות הראשונית אנחנו מתרגלים ל'רכש' החדש, ופשוט מפסיקים לשים לב לקיומו. הדברים שרק אתמול ריגשו אותנו, נראים לנו היום מובנים מאליהם, כמו עוד אחד מרהיטי הגינה שקנינו באיקאה.

זה בדיוק השלב בו אנו הופכים להיות עיוורים סלקטיביים. אנחנו פשוט לא רואים את התכונות הטובות של בן הזוג, שוכחים מקיומן. "מה, ברור שאשתי צריכה להיות רגישה אליי. אין שום טעם להוריד את הכובע ולקוד קידה בפניה", יאמר הוא; "ברור שבעלי צריך להיות נדיב כלפי המשפחה, אני צריכה להצדיע לו על זה?", תאמר היא.

במקביל, מתרחש תהליך שמחריף עוד יותר את הבעיה. אנחנו חיים בחברה תחרותית והישגית, בה כל הזמן כולם שואפים להשיג יותר, לשדרג הישגים ולעבור מסלולים – ובאווירה כזו ההשוואות בינינו לבין אחרים הן בלתי נמנעות. וכשפוזלים ימינה ושמאלה ולא מפסיקים להסתכל על הדשא של השכן, אנחנו רואים בזכוכית מגדלת את מה שחסר לנו – בעצמנו, בחיינו ובבן הזוג שלנו. כמו קריקטורה מעוותת, אנחנו מעצימים את החסרונות והמגרעות של מי שלידנו, בהשוואה בלתי פוסקת ליתרונות של אחרים.

וזו הטרגדיה של הנישואים: זהו תהליך כואב בו דווקא האנשים הקרובים אלינו הופכים להיות מובנים מאליהם, לא מוערכים.

ובכן, איך מחזירים את ההערכה שאבדה לבן או בת הזוג? כיצד מפתחים הערצה אמתית לאנשים היקרים לנו מכל?

תודה לך, על הדברים הקטנים

היהדות פיתחה כלי רב עוצמה שעשוי לעזור לנו לפתור את הבעיה. הוא לעולם לא יאפשר לנו להתרגל לאנשים המיוחדים שמקיפים אותנו, ויהפוך כל בוקר לשחר של יום מלא הפתעה.

הטכניקה הזו נקראת, בשתי מילים, "מודה אני". כשיהודי פוקח את העיניים בבוקר, מיד עם אור ראשון, המילים הראשונות שהוא מוציא מהפה הן: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

במקום לקטר 'על הבוקר', להתגלח ולצחצח שיניים בדרך לעבודה בלי נשימה, כשבראש רצים לנו כל הדברים שעומדים לעצבן אותנו היום – אנו עוצרים ומביעים תודה עמוקה לאלוקים על הבוקר החדש.

וכאן ההפתעה הגדולה: אנחנו לא מודים לאלוקים על שיחה מאראלה או על קסם שיגאל אותנו מכל הבעיות הרגילות. אנחנו מודים על כל הדברים השגרתיים, היומיומיים, אלו שאמורים להיות מובנים מאליהם, אלו שלכאורה אין בהם שום דבר מעורר השתאות, לא נס ולא פלא.

וזה בדיוק העניין. במקום לקבל כמובן מאליו את השמש ששוב זרחה, את הילדים ששוב התעוררו, את הבוקר החדש שאין בו שום דבר מיוחד והוא נראה בדיוק כמו אלפי אתמולים, אנו עוצרים הכול ומביעים בפני האלוקים תודה על מה שיש. עם כל הכאב, יש כאלו שהתעוררו הבוקר עם גב כואב או לחץ בחזה, יש כאלו שלא נרדמו כל הלילה, ויש גם, לצערנו, כאלו שלא פתחו את העיניים בכלל. יָשַנוּ, התעוררנו, אנחנו בריאים ושלמים – המון תודה לאלוקים.

וככה החיים הופכים להיות מלאי הערכה. כשזוכרים להבחין בטוב המקיף אותנו, מתחילים להבחין בקיומו. הדברים הקטנים לא נדרסים תחת גלגלי המרוץ של החיים, אלא בולטים ובוהקים ונותנים לנו אלף סיבות להיות מאושרים מהחיים.

פשוט תודו

אם נעתיק את הגישה הזו אל הנישואים, נגלה שהסוד להצלחה הוא להודות. פשוט להודות באופן קבוע. לעצור, לשים לב לנתינה שקיבלנו מבן הזוג ולהודות לו על כך. אשתי טרחה והכינה ארוחת צהריים חמה, בעלי עצר בדרך מהעבודה וקנה משהו נחמד לכולם – כל אלו הן פעולות שדורשות מאמץ, ואף אחת מהן לא מובנת מאליה. מישהו עשה את זה בשבילנו, במיוחד בשבילנו. נעצור רגע, נוציא את הראש מהנייד ונאמר לו או לה בלב אוהב: "תודה לך. אני כל כך מעריך / מעריכה את המאמץ שעשית עבורי".

זוגות מיטיבי לכת יכולים לקבל על עצמם להוסיף באופן קבוע לשגרת יומם הפסקה להבעת תודה קבועה. לפני ההליכה לישון, למשל, כדאי לנסות לחשוב על דבר אחד טוב שבן או בת הזוג ביצעו עבורנו היום ולהביע תודה על כך.

כאשר נרגיל את עצמנו להיות מכירי טובה, כשהמילה "תודה" תתגלגל לנו על הלשון באופן טבעי, זה ישנה לנו את החשיבה. פתאום נגלה את העובדה המופלאה מכולן: אנו מוקפים באנשים נפלאים – ורק אנחנו לא יודעים מכך. כשתתחילו להודות, תתחילו להעריך.

תודה? לא תודה

כמובן, לא כולם מסוגלים לומר תודה בטבעיות. לפעמים אנחנו מעדיפים לגמד את הטוב ואפילו לנהוג בכפיות טובה כלפי אנשים טובים שהועילו לנו. למה בני אדם מתנהגים בצורה גועלית כזו? זה פשוט: ככה לא חייבים להחזיר טובה לאף אחד. במקום לומר תודה ולהרגיש חייבים, הכי נח לנהוג בשחצנות ולהרגיש שלא קיבלנו כלום מאף אחד.

יש כאן קושי אנושי טבעי ומובן. כשם שאנשים מתקשים להוציא מהפה את המילה "סליחה", כך הם אינם מוצאים את הכוחות לומר את המילה "תודה". כך או כך, התחושה הסובייקטיבית שלי היא "אני צריך להקטין את עצמי עכשיו" ולהתנצל, או להביע הערכה, למישהו אחר.

אך זאת טעות חמורה, כמובן. הסירוב שלנו להרכין את הראש ולומר תודה הוא זה שגוזל מאתנו את הסיכויים ליצור מערכת יחסים טובה, כי אם אנחנו לא מקבלים – לעולם לא נחזיר, וכך לא נצליח לגשר על הפערים בינינו, לא נצליח לבנות נכון את התא העדין שאנחנו בונים.

סוד הזוגיות הטובה הוא היכולת לפרוץ את מחסום האגו ולהתלכד לכדי נשמה אחת – ואחד הכלים העוצמתיים לכך הוא להבחין בכך שעומד לצדנו בן או בת זוג שרוצה להפוך אותנו למאושרים ואנו אמורים להתרגש ולהשיב לו בהבעת תודה וביחס דומה. ככה בדיוק נוצרת אהבה.

תכל'ס

אל תקבלו את החיים כמובנים מאליהם. בכל פעם שבן או בת הזוג טורח עבורכם, תעצרו, תרימו את הראש מהמסך ותודו לו על כך. ציינו את ההערכה העמוקה שלכם על המחשבה שלו עליכם ועל המאמץ שהוא עשה עבורכם, ואל תחסכו במילים.

השראה

החכם התלמודי רבי חייא חווה קשיים עמוקים בנישואים. הקשר בינו ובין אשתו ידע מתחים והאווירה בבית הייתה עכורה מהצקות והקנטות.

פעם הבחין אחד מתלמידיו של רבי חייא ברבו עוצר בחנות מתנות וקונה מתנה יפה לאשתו. הרב לא הסתפק בקניית המתנה, אלא עטף אותה בצורה יפה כדי לבטא הערכה לרעייתו.

"הזוגיות שלכם כל כך לא מאושרת", התפלא התלמיד. "מה גורם לך לרצות לרכוש לה מתנות?".

"מה זאת אומרת?", השיב הרב בפשטות גמורה. "אשתי מגדלת את ילדינו במסירות כזו, שמה את עצמה בצד בשביל המשפחה. אני לא יכול לא להיות חייב לה תודה עמוקה".

מקורות עיקריים: אגרות קודש חלק כט עמוד קמא, שם חלק יב עמוד ער