מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


המרוץ הכי ארוך בחיים, זה שבסופו לא מקבלים שום מדליה, הוא המרוץ אחר האושר. אבל לאן רצים?

רוב בני האדם סבורים שאושר תלוי בעושר. אנו מתרגמים את המרדף אחר האושר למרדף אחרי משכורת 13 וביטוח מנהלים. אדם מן השורה נוטה לתלות את הטוב והשמחה בחייו בקיומו של שפע חומרי. 'לו רק הייתי רוטשילד', לו רק אשיג את ההעלאה במשכורת, לו רק אקנה את פנטהאוז החלומות שלי – אהיה מאושר. זו גם תמונה רווחת בתרבות העכשווית, שמטפחת ומעודדת הצלחה חומרית ועושר כלכלי. אם יהיה לך הכול, אם תוכל לקנות כל מה שבא לך – תהיה על גג העולם. הדרך אל האושר עוברת על חוף הים.

יש רק בעיה אחת: זה עובד מצוין בסרטים, אבל לא במציאות. מחקרים מדעיים מוכיחים כי עושר לא בהכרח קונה אושר, ושפע חומרי איננו תעודת ביטוח לשלווה. מתברר כי גם אנשים עשירים מאד, בעלי גישה מידית לכל הדברים הטובים שהכסף יכול לקנות להם, אינם חשים סיפוק בחייהם יותר מאנשים ממוצעים. כמובן, כסף קונה חיים נוחים, הוא מאפשר שירותי בריאות איכותיים ואנשים אמידים יכולים לקנות בית מפואר בסביבה שלווה – אבל כסף הוא לא הכול. מעבר לסף עוני מסוים, האושר איננו נגזרת של עושר חומרי – כי גם אם יש לך בלי סוף ניירות ערך, זה לא הופך את החיים שלך לבעלי ערך.

אם לא כסף, מה כן מסוגל לייצר הרגשה של ערך לחיינו? מה גורם לבנאדם סיפוק אמתי?

זה לא הכסף, זו המשמעות

אם נביט לעומק התחושות שלנו נגלה כי אנחנו לא מחפשים כסף, אנחנו כמהים למשהו אחר: להיות בעלי ערך. משמעות המילה "אושר" היא מלשון אישור, אישור והכרה בערך הקיום שלנו ובחשיבות המעשים שלנו. האושר הוא תוצר של יצרנות, של פרודוקטיביות. הרגשה טובה נוצרת בעקבות שילוב של עשייה והצלחה, שיוצרות בצוותא תחושה של מימוש עצמי. אני עושה, אני תורם, אני בעל חשיבות. כך שיותר ממה שחשוב תלוש המשכורת, חשובה שאלת המשמעות: עד כמה אני תורם מעצמי לעולם? עד כמה העשייה שלי חשובה?

המסר הזה מופיע בין דפי לוח השנה היהודי. מכל החגים הכתובים בתורה, רק חג הסוכות זכה למצווה מיוחדת של שמחה; ולא פעם אחת, שלוש פעמים. על פניו, זה נראה מפתיע. מדוע דווקא חג הסוכות עושה טוב על הלב? דווקא הוא, בשונה משאר החגים, לא מציין ניסים גדולים ואירועים היסטוריים חגיגיים מכוננים. אז על מה ולמה השמחה? חז"ל תולים את התשובה במיקומו של החג על ציר השנה החקלאי: חג הסוכות חל בסוף שנת העבודה החקלאית. זו התקופה בה עובדי האדמה מכניסים הביתה את היבולים עליהם טרחו שנה שלמה. כשהחקלאי מסיים שנת עשייה – הוא מאושר. הוא זוכה להרגשת מימוש עצמי, הוא יודע כי המאמץ השתלם. הלב שלו מלא סיפוק מכך שהוא השכיל ליצור, לפעול ולעשות דבר משמעותי.

זה באמת כך. בואו נסתכל רגע על מקום העבודה, ונשים לב לעובדה מפתיעה: המציאות מוכיחה כי אנשים מסוגלים להישאר לאורך זמן בעבודה שאינה מתגמלת מספיק, אך מעניקה להם את האפשרות להביא את היכולות שלהם לידי ביטוי. מנגד, אנשים עוזבים מקומות עבודה המשלמים משכורות גבוהות ומפנקות, אם הם חשים כי אין באפשרותם לבטא את האישיות הייחודית שלהם. כך שבעומקו של עניין איננו עובדים את הכסף; אנחנו כמהים להיות משפיעים.

להיות שותפים של אלוקים

מדוע דווקא העשייה, שלעתים לא מעטות כרוכה בתסכול ואכזבה, יוצרת את המשמעות? למה המאמץ מחולל את האושר?

תורת החסידות מוצאת את היסוד לכך בתכלית החיים. האדם נועד להיות שותף של אלוקים ביצירה. הוא נועד להתעלות מעל פגמים שונים באופיו ולהגביר את הטוב על הרע. זו הסיבה לכך שאלוקים ברא את האדם עם נפש יוצרת, נפש שכמהה לעשייה ולהגשמה עצמית – כי האדם נברא בצלם אלוקים, בדמיון מסוים אל היוצר הכול-יכול, ולכן הוא כל העת מעמיד את עצמו ב'מבחן הבורא': מה יצרתי? מה עשיתי? מה תרמתי? אם יש לו מה לענות לשאלות הללו – הוא יהיה שמח, מאושר, מלא סיפוק.

תמיד לעשות, ליצור

התפיסה הזו מובילה למסקנה מעשית פשוטה: עלינו להיאבק תמיד להיות בעלי ערך. יתכן כי אנו אוהבים את מקום העבודה ויתכן שלא, יכול להיות שבכוונתנו להישאר בו לאורך זמן ואולי נברח ממנו ברגע שנוכל – אך הדבר החשוב הוא להימנע מלהעביר את הזמן באופן סתמי. חשוב לתת מעצמנו בכל יום את המקסימום, ולהיות הכי טובים שאפשר בכל מקום בו אנחנו נמצאים.

נקודה חשובה נוספת: עשייה בעלת משמעות איננה בהכרח הזכות להמריא על חללית ולחקור האם יש חיים על המאדים או למצוא תרופה למחלה חשוכת מרפא. יש מי שיחוש משמעות גם מהכוונה מדויקת שהעניק לאדם המחפש את הפנייה הנכונה עם רכבו בדרך ליעד, יש מי שתרגיש מאושרת מטלפון שהרימה לסבתא עם דרישה פשוטה אך כנה בשלומה. העיקר ליצור משהו חיובי.

באופן ספציפי יותר, מאמץ היצירה אמור להיות מופנה לשני כיוונים מקבילים: עשיית מלאכה פיזית לשם תפעול וקידום העולם ברמה האופרטיבית, וקיום פעולות רוחניות לשם תיקון העולם והגברת האור האלוקי שמאיר בו. ובעוד העשייה הגשמית בדרך כלל מתגמלת ומשתלמת ברמה המידית, העמל הרוחני מצריך ברוב המקרים כוחות נפש רבים יותר – ומכאן שהוא גם יצירה גדולה יותר. המאמץ והמסוגלות להתגבר על האופי האנוכי ולהפנות משאבים לכיוון עשייה רוחנית, מביאים לשיא את כוח היצירה של האדם. דווקא כאן הוא ממחיש את יכולתו לחשוב קדימה, לשלוט בעצמו, ביצריו הפנימיים, להעדיף את החשוב על הדחוף ולהביא את עצמו ואת העולם כולו לידי גאולה.

תכל'ס: בכל מקום בו אתם נמצאים, בין אם אתם שם באופן קבוע ובין אם באופן זמני, הקפידו לתרום את המיטב שלכם; האירו פנים לעובדים ונהלו מסחר הוגן וישר. פרשנים קדמונים המליצו להקפיד לעשות בכל יום לפחות מעשה טוב אחד, כמו לתת מטבע לצדקה, ואפילו בסכום פעוט. כך אנחנו מביעים תודה לאלוקים על הנשמה שהוא העניק לנו בבוקר לעוד יום מוצלח, היום הזה הופך להיות 'יום שווה'.

השראה: חסיד אחד פנה אל האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם של חב"ד, וסיפר על בעיה המציקה לו. הוא התגורר בעיר יהודית חשובה, אך בגלל צרכי פרנסה נאלץ להתגלגל לעיר אחרת, בה לא היה בית כנסת ולא מניין לתפילה. הוא מרגיש חסר רוחני בחייו, ואינו מבין מדוע מן השמים גרמו לו לארוז את החבילות ולעבור למקום קשה רוחנית.

"אתה באמת חושב", אמר הרבי. "שאלוקים העביר אותך מכאן לשם רק בגלל עבודה וכסף? הוא לא יכול היה לתת לך פרנסה במקום אחר?".

"הסיפור הוא אחר לגמרי. בעיר שבה אתה גר עכשיו יש מושבה של חיילים יהודים שבגיל צעיר נותקו באכזריות ממשפחותיהם וממסורת אבותיהם וגויסו בכוח לצבא. זו המשימה שלך לקרב אותם ולחמם את לבם, לדאוג להם לבית כנסת וסביבה יהודית. העשייה הזו תמלא במשמעות את החיים החדשים שלך, במקום שאליו התגלגלת".

מקורות עיקריים: ליקוטי שיחות, טו, 93. שם, כט, 232.