מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד
אתם בטח יכולים להזדהות עם הסיטואציה: תוך כדי נהיגה בכביש המהיר, מגיח בפראות נהג במהירות מטורפת וחותך אותך. לפעמים הוא מצרף גם איזו צפירה מתריסה וחוצפנית, למקרה שלא שמת לב שהלב שלך מאיץ 'על סטרואידים', ועוד שנייה היית נפגש עם מלאך המוות... למען השם, הוא כמעט הרג אותך! ואז אתה חותר למגע עם הנהג-שודים העבריין הזה. הרי אסור שהוא יברח ויחמוק כאילו לא קרה דבר! פרקי האצבעות מהדקים את האחיזה בהגה, הגוף מתגייס למלחמה, הפרצוף מאדים, הלב הולם בחוזקה וצעקות נפלטות לחלל המכונית. אתה כועס. הו-הו, כמה שאתה כועס...
זה בדיוק מה שקורה כשאתה מתקשר וצועק על נציגת שירות הלקוחות, בשל חיוב מיותר בגובה ארבעים שקלים ושישים אגורות; וכך בדיוק את מגיבה כשסוף-סוף את מתפנה לחמש-דקות-קפה, ובקרטון החלב לא נשארו יותר משתי טיפות.
מבין כל מצבי הרוח השליליים שאנשים מבקשים להיפטר מהם, הכעס הוא מהדחפים המסוכנים ביותר. וזה לא סתם. כולנו מרגישים את זה באינטואיציה טבעית: הכעס הוא כוח הרס וחורבן, שגוזל מאתנו את שיקול הדעת ומסמם אותנו לגמרי. אם ניתן לכעס לשלוט עלינו, אנחנו עלולים לעשות דברים שנתחרט עליהם כל החיים.
חכמינו אמרו (תלמוד בבלי, פסחים, סו, ב): "כל הכועס - חכמתו מסתלקת ממנו", ופתגם עממי אומר: "את מה שהאהבה בונה – הכעס הורס". הזעם משתק את הבקרה העצמית ופורץ את הדרך לתגובה קיצונית ומסוכנת שעלולה להידרדר במהירות להתפרצות בלתי נשלטת. לחיות עם כעס זה כמו לנהוג מתוך שכרות; בשני המצבים איננו שולטים בתגובות ובצעדים שננקוט, כושר השיפוט שלנו לקוי ומערכת הבקרה שלנו יוצאת משליטה.
מצד שני, זה יהיה פתרון שטחי להתעלם מהכעס ופשוט לשתוק. התרגזות היא איתות חשוב על משהו שמאד מציק לנו בפנים. הכעס הוא ביטוי חיצוני לכאב או לפגיעה, אפילו ישנים, ששוכבים בתוך הלב ודורשים טיפול, ואם לא נטפל בהם או נפרוק אותם החוצה בשלב מוקדם – הם עלולים לפרוץ בהמשך בצורה חמורה ומסוכנת הרבה יותר.
אז מה עושים?
זה הלב שלכם, אתם תחליטו עליו
כדי לטפל בכעס, צריכים להיות אמיצים ולהתחיל משינוי התפיסה העצמית שלנו: קודם כל להבין ולהאמין שאנחנו מסוגלים לשלוט ברגשותינו.
הייחודיות של המין האנושי על פני כל היצורים החיים על פני הגלובוס היא ביכולתו לבלום דחפים אוטומטיים לטובת תגובות הגיוניות ושקולות. חכמינו מצביעים על התכונה הדי-פרוזאית של האדם, היותו היצור היחיד בטבע שצועד זקוף, על שתי רגליים, ומסבירים שזה לא סתם. הראש שלנו תמיד גבוה יותר מהלב שלנו, וזה סמל ברור לכך שהרַצְיוֹ תמיד מעל האֶמוֹצְיו, האדם ניחן ביכולת ולהפעיל את מערכת השליטה והבקרה הקוגניטיביות שלו וכך לשלוט באינסטינקטים הטבעיים שלו. במשפט פשוט שאומר הכול, נאמר בתניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד (פרק יב): "כל אדם יכול ברצונו שבמוחו למשול ברוח התאווה בלבו".
אז קודם כל, זה אפשרי. אתם בעלי הבית על מה שקורה לכם בלב; הכעס לא ייכנס לשם, אם לא תפתחו לו את הדלת. אל תתנו לכעס לשלוט בכם, אתם יכולים לתפוס את המושכות ולשלוט בו.
פשוט לסתום את הפה
העיקרון הזה חשוב, אבל הנה כמה טכניקות פרקטיות שיעזרו לנו להתמודד ברגע האמת, כשהדם מתחיל לטפס לראש...
קודם כל, מודעות עצמית. מה זה אומר? להגיד לעצמי, שאדע, שאני עכשיו ב'מוד' של עצבים. לעיתים אנחנו פועלים כל כך מהר, עד שאיננו מבחינים אפילו במה שקורה אתנו, אנחנו מסתחררים ומתלהמים ולא מבינים שהגענו לקצה הצוק, על שפת התהום. אז דבר ראשון, לעשות היכרות עם הכעס. "לא נעים להכיר: כעס – אני; אני – כעס", ופשוט לומר לעצמנו: "אני עצבני עכשיו, ואני ממש רוצה להחטיף למישהו".
אחר כך, העצה המידית הטובה ביותר היא: צינון. פשוט לסגור את הפה, ולמשך זמן קצוב לא לומר או לעשות דבר. בתור עזרה הראשונה, זה הזמן לתפוס מרחק ממי או ממה שהרגיז אותנו ולמצוא הסחות דעת כלשהן. כך, בניגוד לדחף הכעסני לפעול מהר, מיד ועם כל העוצמה – הטיפול בכעס תובע לעשות את ההיפך הגמור: לקחת את הזמן ולא לעשות כלום. שקט, עכשיו נרגעים.
ה'דלק' שמניע את הכעס הוא הדיבורים הזועמים על הנושא המרגיז, לטחון אותו שוב ושוב. אנחנו לא קולטים שבזה אנחנו רק מלהיטים את עצמנו ומוסיפים עוד קיסם למדורה. לכן, ככל שנשתוק וננסה בכוח לחשוב על נושאים אחרים, ניקח מהכעס את החמצן שהוא זקוק לו והוא ידעך מאליו.
ביחס למשך זמן הצינון, מסתבר שהעצה של סבתא דבורה, "תספור עד עשר ותירגע", היא די בכיוון, אבל לא לגמרי: היו מחכמינו שהציעו לקחת פסק זמן של שישים דקות. ויש את עצתו של רבי יהודה החסיד, מגדולי חכמי אשכנז לפני כשש מאות שנה, שלעולם לא מאכזבת. בחיבורו החשוב, "ספר חסידים", הוא מציע לא להביע כעס לפני שעובר לילה שלם. לא פחות. למרות האינסטינקט לפעול מיד, כשהדם רותח ננשום עמוק, נבצע פעולות מרגיעות של הכנה לשינה, ניכנס למיטה ונניח לדברים הבוערים עד מחר בבוקר. זאת עצת זהב שאי אפשר להפריז ביעילות שלה. אחרי שחלף לילה שלם והאיר בוקר חדש, פתאום אנו מסוגלים לשוחח בצורה שקולה ורגועה על מה שרק אתמול גרם לנו להשתולל בלי שליטה; במבט לאתמול, אנחנו מסוגלים לבחון את הנושא מכל הצדדים, ואפילו למצוא פתרון ענייני וטוב.
כך או כך, אם זה לספור עד עשר או שישים או עד שיעלה הבוקר – רק כשחלף פרק זמן מההתפרצות הראשונית, ואנו חשים מסוגלים לנהל שיחה הגיונית, ניצור קשר עם מושא הכעס שלנו ונפרט בפניו את רגשותינו בצורה שקולה ורגועה. כך נרוויח פעמיים: גם נוכל לטפל בבעיה שהרגיזה אותנו, בלי להדחיק אותה או לטאטא את קיומה מתחת לשטיח, וגם נעשה זאת בצורה עניינית ופרודוקטיבית שתוכל באמת להביא את הפתרון, ולא לירות מהמותן ורק לסבך את המצב עוד יותר.
אם נתנצל – נינצל
קחו עוד פטנט בדוק: לבקש סליחה, להתנצל. אם בכל זאת כעסנו, איבדנו את הראש ופגענו באנשים מסביב, נתגבר על הבושה, נבלע את העלבון ונתנצל 'כמו גדולים' בפני מי שפגענו בו. בלי מלמולים וגמגומים, נתייחס באומץ למעשה שעשינו, נביע חרטה ונבקש סליחה.
בקשת סליחה נושאת תועלת כפולה: היא גם פותרת את הריב שהתעורר כתוצאה מהתפרצות הכעס, אך לא פחות חשוב: כך מונעים התפרצויות דומות בעתיד. הידיעה העקרונית שאם ניכשל ונתפרץ בצורה לא מבוקרת נצטרך להשפיל את עצמנו, לעשות בקרת נזקים ולגשת לבקש סליחה – היא עצמה יכולה לעזור לנו למנוע מלכתחילה את התפרצות הזעם.
אולי זה לטובתי?
ועוד עצה אחת אחרונה: אם עד עכשיו הצענו 'משככי כאבים' נגד כעס, זו כבר 'אנטיביוטיקה' שתשמיד את חיידק הכעס ותפתור את הבעיה מהיסוד. במשפט: ראייה חיובית של המצב.
כך מספר התנ"ך: דוד המלך ברח מירושלים מאימת בנו המורד, אבשלום, שניסה לחולל הפיכת חצר, ובדרך השיגו אותו אנשי אבשלום וביקשו לפגוע בו. נאמני המלך קמו לנקום את נקמת מלכם ולהיפרע מהמורדים, אך דוד הרגיע אותם ואמר (שמואל ב, טז, יא): "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל... אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה, תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה". הברנשים האלו, חשב דוד, נשלחו מהשמיים לרדוף אחריי ולהציק לי, כדי לעורר אותי לתשובה ולתיקון עצמי. דוד העדיף להפוך את הרגע הקשה לרגע מצמיח של לימוד מחדש על עצמו ועל הנדרש ממנו, במקום להעניק תשומת לב מיותרת לאיש הרע שבחר להכאיב לו.
ראייה שונה של האירועים, מתוך מבט 'מאמין' וחיובי יותר, היא אחת הדרכים החזקות ביותר לשיכוך ונטרול כעס. מול התגובה האוטומטית של עצבים וכעס, נסו לצייר את המציאות והסיטואציה בקווים חדשים, רכים ונדיבים יותר. במקום לחשוב על מה שכל כך מעצבן ומטריף כאן, תחשבו אחרת: אולי הרגע הזה עתיד להתברר בעתיד דווקא כמשהו חיובי? אולי זה סוג של שעון מעורר עבורי, שירות יקיצה שמאותת לי לבדוק את מידת השליטה העצמית שלי ואת קווי האופי שלי?
תכל'ס: אל תתנו לכעס לשלוט בכם ולסחוף אתכם לתגובות רגשיות ולמעשים שאחר כך תתחרטו עליהם. כמה שזה נראה קשה, יש לנו את היכולת לשלוט בכעס ולרסן אותו. אם כבר נקלענו לסיטואציה מרגיזה, פשוט נשתוק ולא נעשה כלום למשך זמן קצוב – והכי טוב, נישן על זה לילה. בבוקר הכול ייראה אחרת.
השראה: בארון השירות הישן בעליית הגג בביתו של הצדיק, במדף הגבוה ביותר, היה מאופסן מעיל. זה לא היה מעיל גשם או מעיל צמר, זה היה "מעיל הכעס".
בכל פעם שהיה מתרחש בבית אירוע מרגיז, והצדיק היה חש את הזעם גואה בו, הוא היה עוצר את עצמו מלכעוס עד שיביאו לו את "מעיל הכעס". בינתיים, עד שיו גוררים את הסולם הכבד, מטפסים אל הבוידעם וסוחבים משם את המעיל, והצדיק לובש אותו – כבר היו חולפות דקות ארוכות של הסחת דעת, הכעס כבר הצטנן והדבר המרגיז הזה כבר נראה טפל וחסר משמעות. עכשיו כבר אפשר לפשוט את "מעיל הכעס" ולהחזיר אותו לבוידעם...
מקורות עיקריים: אגרות קודש, יד, תנט. שם, יח, קסט.
כתוב תגובה