מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד
אורנה ויפית הלכו לקנות נעליים, ושמואל נכנס לחנות הספרים. הם סיכמו להיפגש בעוד שעה ליד סניף הדואר ומשם לצאת יחד למסיבת סיום שנת הלימודים של יפית. אורנה סיימה את ענייניה במהירות והגיעה בזמן לנקודת המפגש, אך שמואל – אפילו הצל שלו לא הופיע.
אורנה כעסה. "איפה הוא?! האירוע מתחיל עוד עשר דקות! אבא שלך – הוא חייב להרוס כל דבר!". רך שאביך יהרוס משהו – הוא יעשה זאת". את הזעם שלה על בעלה היא שפכה ליד הילדה, הבת שלהם.
כאשר שמואל הופיע, באיחור של עשר דקות, מבסוט מפגישה אקראית עם ידיד מימי התיכון אתו התראה בפעם האחרונה לפני עשרים שנה, אורנה סיננה בעוקצנות: "זה בסדר. האיחור שלך נתן לנו הזדמנות לדון ביכולת המופלאה שלך לשבש כל תכנית משפחתית. אתה כל כך חסר התחשבות ומרוכז בעצמך"...
אחרי רגע של הלם, שמואל התאושש ועלה להתקפה חוזרת: "את מדברת עליי?! משהו מעניין אותך חוץ מעצמך? נמאס כבר מההערות המעצבנות האלה!"...
למרבה הצער, הקטטה הזו ועוד מיליונים כמוה הן ממש לא חריגות במערכות היחסים של חיינו; הן די משקפות את מה שקורה במשפחות ובמקומות עבודה רבים. כל צורת חיים בצוותא עם אנשים נוספים יוצרת, מטבע הדברים, תקוות וציפיות גדולות, וכאשר אלו אינן מתגשמות, התגובה שלנו היא אכזבה עמוקה, שהופכת בהמשך לביקורת ארסית, אפילו קטלנית, שמשתלחת לנו מהלשון בלי לחשוב פעמיים.
והשאלה אותה אנחנו מפנים לעצמנו, כולנו – בני זוג, מנהלים במקומות עבודה או סתם חברים טובים – היא: כיצד נכון להתמודד עם טענות וביקורות שיש לנו כלפי מישהו? האם מוטב להוציא אותן החוצה בשלב מוקדם, מתוך תקווה שהמבוקר שלנו מספיק בוגר ויידע לקבל את הדברים בצורה ספורטיבית, או שבין כך אנשים לא משתנים, אז במקום לפתוח חזית עדיף לסגור את הפה ולשתוק?
אל תשתקו, תוציאו
התורה מציגה משנה סדורה בנושא, שמתומצתת בפסוק (ויקרא, יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך". כלומר, אם יש בלב שלך כעס על מישהו, אסור לך לשמור אותו בלב; אתה מוכרח למצוא את ההזדמנות הנכונה להוציא, לומר את מה שיושב עליך – 'להוכיח' אותו על מה שלטענתך הוא עוול כלפיך. מדהים: העברת ביקורת איננה אופציה, היא חובה. התורה אוסרת עלינו לחיות עם כעסים בלתי-פתורים.
ספר "החינוך", אחד החיבורים הפילוסופיים המרכזיים במחשבה היהודית, טוען כי התביעה הזו נובעת מתוך היכרות מעמיקה עם נפש האדם. בניגוד למה שאנו מספרים לעצמנו, שמוטב לנו להכיל את הכעס ולהתמודד אתו בתוך עצמנו, האמת היא שהיצורים האנושיים לא באמת מסוגלים לחיות אתו לאורך זמן. הכעס של היום הופך לשנאה יוקדת מחר ולהתפרצות חמורה מחרתיים. לכן, מוטב לפרוק את הטענות בשלב מוקדם ככל האפשר.
ועדיין, השאלה היא: האם כל הערה חייבת להפוך לעימות קולני, אמוציונלי? כולנו 'מצולקים' מהעברת ביקורת שהתנפחה למפלצת שלא התכוונו לברוא, כשהובַנו לא נכון ובמקום ליישר משקעים ולסלק את הכעסים, רק פגענו ונפגענו. יש בכלל נוסחה לביקורת בונה ולא הורסת?
לפני ש'דוקרים' – מחטאים
ביקורת בונה היא כזו שניתנת מתוך אהבה ואכפתיות, בשיח שמשדר, בפשטות ובאמת, "אני מדבר מתוך רצון להועיל לנו ביחד, לא כדי לפגוע בך".
אנשים אינם חוששים מביקורת, הם נרתעים מהמנגינה הנלווית אליה. הצליל של השיחה מזמזם באזנם את המנטרה: "לא אוהבים אותך", "אתה לא רצוי, אפס, כישלון גמור, והייתי שמח להיפטר ממך"... כשזה נשמע כך זה בהחלט לא מותיר ברירה אחרת; התגובה האפשרית היחידה לביקורת כזו היא התקפה נגדית מתפרצת בכל הכוח, במטרה להגן על האגו הפצוע. ביקורת בונה, לעומת זאת, היא כזו שמשדרת בדיוק את ההיפך: אני רוצה להתקרב אליך ולא להתרחק ממך. אני לא תובע ולא מבקר, אני לא כאן כדי להרשיע ולהפליל אותך; הטענות שלי נובעות מתוך רצון עמוק לשפר את חיינו המשותפים, ולא מתוך כוונה לפרק אותם, חלילה. בסוף, מרגישים את זה בתנועות הגוף, באינטונציה, בבחירת המילים ובסַבּ-טקסט.
האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, חמיו של הרבי מליובאוויטש, למד את סוד הביקורת הבונה בביקור סתמי ב'קופת חולים'. הרופא בחלוק הירקרק עמד לתת זריקה לפציינט כאוב, והוא התכונן לכך היטב. הוא וידא שציפורניו גזוזות, רחץ את ידיו בנוזל חיטוי, וליתר ביטחון גם עטה על עצמו כפפות סטריליות. לפני שאתה 'דוקר' מישהו – חשב הרבי – חובה עליך לוודא שאתה עצמך נקי מכוונות שליליות, שאת הזריקה אתה עושה כדי לעזור, להקל, לרפא.
לכל ביקורת יש "מתי" ו"איך"
מה זה אומר, הלכה למעשה?
ביקורת בונה מתאפיינת בזמן מתאים ובסגנון מתאים.
זמן מתאים: דחו את מתן הביקורת לזמן בו טוב לכם יחד, כשאתם חשים ביטחון בקשר ביניכם. הנה טיפ מצוין: אם אתם מתכננים להעלות ביקורת בפני אדם קרוב, תעשו פעולת ריכוך קודם; תעשו משהו קטן שמבטא אכפתיות ודאגה. כך תהיו בטוחים, גם אתם וגם הצד השני, שאתם באים מאהבה ולא משנאה, חלילה.
כך מסופר על משה רבנו. במשך שנים ארוכות הוא דחה את הביקורת הפומבית שלו על עם ישראל, העם שלו. במשך ארבעים שנה ארוכות במדבר, הוא דאג לספק להם את כל הצרכים, להקשיב להם ולטפל בהם. רק בתום התקופה הארוכה הזו, על סף הכניסה לארץ, רק כשהוא חש שהם בוטחים לגמרי בכנות הכוונות שלו, הוא הרשה לעצמו להעמיד בפניהם את המראה, ולומר להם אפילו מילים קשות.
הביקורת ההפוכה, המסוכנת, היא זו שניתנת בעיצומה של תקופת ריחוק ביניכם, לאחר שלא שוחחתם זמן מסוים או לא ביטאתם את עומק ואיכות הקשר ביניכם. הניכור היחסי הוא התשתית עליה צומחים כעס וחוסר הבנה.
סגנון מתאים: החלק החשוב ביותר בביקורת הוא בחירת המילים. ראשית, כדאי לפתוח את השיחה במילים טובות, אישיות ומחמיאות, על האדם העומד מולנו. לפרגן, לפרגן, לפרגן. גם שיחה שתכליתה ביקורת, צריכה להתחיל במשפטים חיוביים, טובים, שירימו את המבוקר שלנו, גם בעינינו וגם בעיני עצמו.
בתוך השיחה עצמה, עלינו לנקוט בסגנון מאופק ולהזכיר בקצרה בלבד את נקודת הכישלון של הזולת ולא לחטט בחולשות שלו. אפשר להסתפק בכמה מילות קוד קצרות המזכירות את התקרית או ההתנהגות הבעייתית, בלי לנבור במעידה ולהעצים אותה, בלי להפוך את העכבר להר.
ועוד דבר אחד, חשוב במיוחד: ביקורת בונה מתמקדת בפתרון ולא בבעיה. במקום להכביר מילים על הכשל של האדם העומד מולנו, שיגרמו לו להרגיש שהוא עומד תחת מטר אכזר של חצי ביקורת רעילים, חיוני להתמקד בפתרון הרצוי לבעיה, במציאת שביל הזהב שיאפשר לנו להמשיך לחיות או לעבוד יחד בכיף.
תכל'ס: אל תשמרו בלב, גם לא בבטן. נהלו שיחה כנה וישירה על כל מה שמטריד אתכם. אך עשו זאת באהבה, בעיתוי המתאים ובסגנון המתאים.
השראה: שני ילדיו הקטנים של האדמו"ר הרביעי לבית חב"ד, בני תשע ועשר, שיחקו במשחק מתוצרת בית: 'רבי וחסיד'. האח המבוגר התחפש לרבי, והצעיר – לחסיד.
כדרכם של חסידים, ה'חסיד' הצעיר נכנס אל 'הרבי' המחופש, התוודה על חטא שנכשל בו וביקש עצה כיצד לתקן את החטא. 'הרבי' הקשיב, ונתן לאחיו הצעיר 'תיקון': "תתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה. זה יועיל לך".
מאוחר יותר שאלה האימא את ה'חסיד': "קיימת את עצתו של אחיך, 'הרבי'?".
"לא, אימא", אמר הילד. "הוא לא באמת רבי. רבי אמתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון"...
מקורות עיקריים: ליקוטי שיחות, יד, 1. שם, י, 28. שם, כג, 67.
כתוב תגובה