נישואים הם חיים בתוך ים של אי-הסכמה

מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד

כבר שנים ארוכות מנסים פסיכולוגים לפענח את הסוד להצלחת הנישואים, אך מעטים עשו לשם כך יותר מהפרופסור ג'ון מרדכי גוטמן, פסיכולוג יהודי אמריקאי מאוניברסיטת וושינגטון. בארבעים השנים האחרונות עוקב גוטמן אחרי העליות והירידות בחייהם של מאות זוגות, נשואים טריים לצד נשואים עם פז"ם מכובד. הכול במטרה לגלות את סוד הדבק שמקשר בין זוגות הנשואים באושר, לעומת האווירה המחריבה המקננת בביתם של זוגות שזמנם ביחד קצוב.

גוטמן זוכה כיום למידה כה רבה של דיוק במחקריו, עד שהוא מסוגל 'לנבא' מראש אילו זוגות מבין נבדקיו יתגרשו בתוך שלוש שנים – והוא מפגין הצלחה בשיעור חסר תקדים במחקי נישואים: התחזית שלו מדויקת ב-94 אחוזים מהמקרים!

מה הסוד של גוטמן? אחד הכלים המרכזיים בעזרתם בוחן גוטמן את מושאי המחקר שלו הוא מעקב אחר צורת ההתמודדות שלהם עם דעה שונה, הטקטיקות של נשואים לנהל את הקרב מול מה שאתה או את סבורים. גוטמן מבקש מהנבדקים לעורר אצלו בקליניקה ויכוח על עילות שגרתיות למריבות בבית – החל מהגרביים הזרוקים בסלון, המשך בשאלה הגורלית מי יקפיץ את הילדים לחוגים, ועד אחריותו של מי לקחת עבודה נוספת כדי לכסות את חוב המשכנתא התופח – ובוחן את הדרך בה מתנהל העימות. המסקנה שלו היא ש"כל הגורמים שמכשילים נישואים או מבטיחים קשר יציב וחם, כבר נמצאים שם, בדקות הראשונות של ויכוח ומריבה" (מתוך ספרו, the Marriage Clinic).

כך שגם לריב צריך לדעת, ואומנות הוויכוח היא קריטית לעיצוב האווירה בביתנו. אז איך אפשר לריב בלי להחריב?

חברים, זו קבוצה

קודם כל, לפני שניגשים לסדנת הוויכוח, חשוב לדעת שאומנות ההתמודדות עם דעה שונה הופכת לחשובה יותר מיום ליום, ולא רק במערכת הזוגית. עולם העבודה המודרני מורכב בעיקר מצוותים ארגוניים, בהם קבוצת אנשים מתכנסת יחדיו וכל אחד מביא כישורים אחרים לקבוצה. יצירה טובה דורשת כישרונות מגוונים כמו כושר ניסוח, כישורים טכניים וחוש אסתטי. הגורם החשוב ביותר להצלחתה של הקבוצה ולמיצוי התפוקה שלה הוא – לא מנת המשכל של המעורבים, אלא – מידת היכולת של חבריה לעבוד כצוות ולאפשר למגוון הדעות השונות להישמע ולהתבטא בתוצר המשותף.

והתוצאות מדברות בעד עצמן. קבוצות שמתאפיינות ברמות גבוהות של מתח רגשי, כמו חוסר הערכה הדדי, מקובעות לדעה אחת, תחרות או טינה בין החברים – לא מסוגלות להפיק את המיטב מעצמן, בעוד שקבוצות ששוררות בתוכן הרמוניה ודינמיקה פנימית בריאה, ממצות עד תום את הכישורים והיצירתיות של החברים.

אבל כיצד אפשר בכלל לנהל דיון רב-משתתפים, בו נשמעות כל העת דעות שונות ומנוגדות?

אוהבים ומתווכחים

לא מפתיע יהיה אם נאמר כי המומחים 'מספר אחת' בעולם בניהול וויכוחים הם היהודים. החכמים וההוגים היהודיים ניהלו מאז ומתמיד, בינם לבין עצמם, ויכוחים אידיאולוגיים אינסופיים. תרבות השיח והוויכוח כה מושרשת בגֶנוּם היהודי, עד שזו לא תהיה הגזמה לומר שהיהדות צמחה דרך מוסד ה"פלוגתא", המחלוקת. כל לומד תורה מכיר את השמות "בית הלל" ו"בית שמאי", "אביי" ו"רבא", ועוד זוגות של 'יריבים' ידועים. קבוצות אלו ייצגו גישות שונות ומנוגדות זו לזו בכל דבר ועניין, והם שהפכו את ארון הספרים היהודי לתופעה כה ייחודית, עם מדפים כה פורים ועשירים.

אז בואו נקשיב לחכמתם של חז"ל, אמני הפולמוס. העיקרון הראשון והמקדים הוא: חז"ל העריכו דעה שונה. במקום לראות אותה כמקור לחיכוכים והתנגשויות, חכמינו עיצבו פרקטיקה של דיון אמתי ונוקב, בו נשמעת יותר מדעה אחת וכל אחד יכול להביע את גישתו האישית. הם האמינו בלהט כי החכמה אינה שמורה אצל אדם אחד, שבמקרה הוא אני, אלא מפוזרת אצל אנשים רבים, ודווקא על ידי דיון משותף וסיעור מוחות פתוח ניתן ללבן את הסוגיה עד תום ולהגיע לחקר האמת.

חשוב מכך: חז"ל האמינו שאין שום סתירה בין ויכוח סוער לבין אהבה גדולה בין הניצים. התלמוד מעיד על ההערכה הרבה ששררה בין תלמידי "בית הלל" ו"בית שמאי", שני בתי המדרש שהתווכחו כמעט על כל דבר שזז. זו לא הייתה רעות אפלטונית; שני המחנות לא הפסיקו לשדך וליצור קשרי נישואים ביניהם. חכמי ישראל ידעו להתווכח ובמקביל לאהוב.

כך שוויכוח איננו תופעה רעה ושלילית; להיפך – הוא מצע מעולה להשגת צמיחה אמתית.

לא חייבים להסכים, מוכרחים לכבד

אך כל זה בערבון מוגבל. הלגיטימיות של הוויכוח מותנית בתנאי אחד ויחיד: מתן כבוד לשותף לשיח.

אנשים יכולים לחיות חיים שלמים ומאושרים בחוסר הסכמה, ובלבד שיש ביניהם הערכה ואמפתיה הדדית. תסתכלו סביבכם: אתם מוקפים בזוגות שיכולים להתקיים ביניהם פערים אידיאולוגיים אדירים – הוא אוכל סטייק בקר על גחלים והיא טבעונית שלא מטגנת חביתה, הוא סוציאליסט שרוף והיא כלכלנית קפיטליסטית – אבל הזוגיות שלהם בריאה לגמרי, כי שוררים ביניהם כבוד והערכה.

זה מה שבני זוג מצפים לו באמת זה מזו. אנחנו לא מבקשים הסכמה תמידית, תאימות מחשבתית; אנחנו רוצים אמפתיה, שותפות והערכה ללא תנאי, גם אם לא מסכימים על כל דבר.

בקצה השני, ויכוח הופך לעימות מסוכן כאשר מסתננת לתוך הדיון נימה של זלזול בשותף לשיח; כאשר במקום ללמוד מהצד השני, אנו שומטים את הלגיטימציה תחת הטענות שלו והופכים אותן לעמדות מופרכות שאינן ראויות להקשבה. התעסקות בנייד במקום להסתכל בעיניים של הפרטנר, תגובה טעונה בבוז כמו הכרזה מזלזלת "זה טיפשי, לא הגיוני", או גלגול עיניים למרום במחווה בוטה שאומרת רק "בחייך, תעשה לי טובה!" – מעוררים אצל הצד השני הרגשה משפילה של "אני לא אהוד, לא מוערך, לא שווה מבט". זה הרגע המסוכן בו הוויכוח הופך לדו-קרב.

להקשיב, לשקף, לפייס

באופן ספציפי, אם נגבש את סט הכלים לווכחנות בריאה שמשמרת את הכבוד בין הצדדים ונותנת למערכת היחסים לפרוח – היא כוללת שלושה אלמנטים. כולם מוזכרים כבר בספרות התלמודית ובמדרש, והמכנה המשותף שלהם הוא שהם משדרים 'רספקט', התייחסות חיובית ומכבדת לאדם שלפנינו.

האלמנט הראשון הוא הקשבה: שוחחו עם בן או בת הזוג שלכם כשכל אחד מאפשר לשני לסיים את דבריו עד הסוף, בלי לקטוע אותו. רק כשבן הזוג מסיים את דבריו, תורכם להגיב ולומר כל מה שיש לכם לומר. הקשבה אמתית, לא מלאכותית, טובה פעמיים: היא מכבדת את הצד השני, והיא גם הדרך הטובה ביותר ללמוד, פשוט לדעת, מה הוא טוען. הקשבה היא עדיין הדרך הטובה ביותר ללמוד דברים חדשים, "תשתוק, תבין".

זה לא שהקשבה היא פעילות מובנת מאליה בימינו. זה לא מקרי שאנשים מוכנים לשלם ומשלמים לא מעט כדי לשכב על ספת הפסיכולוג, שרק יישב ויקשיב. הקשבה טהורה, מלאה, היא מצרך מיוחד שלא קל להשגה. ובכל זאת, בני זוג חייבים לתרגל מיומנות של הקשבה ולגלות פתיחות ורגישות כלפי העמדה השנייה. פתגם נהדר מפיו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש אומר כך: "האדם נוצר עם פה אחד ושתי אוזניים, כי יותר ממה שראוי לדבר – ראוי להקשיב".

האלמנט השני הוא שיקוף: אחת השיטות להקשבה יעילה מכונה "תמונת ראי". כאשר אחד מבני הזוג משמיע תלונה, לפני ה'תגובה' בן הזוג השני חוזר על הטענה במילים שלו, בשום אופן לא בלגלוג או בחקיינות, להיפך: בניסיון לתפוס את המחשבה ואת הרגשות המלווים אותה. "אז בעצם את אומרת שאני לא עוזר בבית. מה שמפריע לך בעיקר זה שאני לא מוכן לקלח את הילדים, או לעשות כלים אחרי ארוחת הערב".

שיטה זו היא עתיקת יומין. בתלמוד (עירובין, יג, ב) כבר מסופר כי כאשר תלמידי בית הלל היו עולים להציג את גישתם, הם נהגו קודם לצטט את העמדה הנגדית ורק אחר כך להציג את העמדה ההפוכה שלהם – "שונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". זאת הייתה הדרך שלהם לבטא את הכבוד וההערכה שהם רוחשים כלפי העמדה החולקת, ולומר שהיא לגיטימית ויש לה מקום, גם אם הם עצמם לא מסכימים אתה.

האלמנט השלישי הוא פיוס: זוגות בריאים שמנהלים מערכת יחסים יציבה, יודעים לפייס זה את זו אחרי ויכוח. הם מבינים את ה'קרבן' והמחיר שמשלם הצד השני בעת העימות, ופועלים לפייס אותו ולא לתת לו לצאת מובס ומושפל.

במילים פשוטות, במקרה שהוויכוח יצא משליטה ובמהלך ההתנצחות נאמרו ביטויים פוגעניים שלא היו צריכים להיאמר או שהשתמשנו בשפת גוף מזלזלת – חובה לדאוג במידי לאחות את הקרע, להביע התנצלות ולבקש סליחה על מה שקרה בלהט הרגע. אמפתיה והשתתפות רגשית הן תמיד הדרך הטובה ביותר להבריא כל מתח רגשי.

תכל'ס: אל תירתעו מוויכוח, הוא מצע מעולה להעמקת הקשר ולנטרול מתחים. מה שכן, נהלו אותו נכון וברגישות. קודם כל, כבדו זה את זו; הבינו ששתי העמדות לגיטימיות, והביעו זאת בהקשבה ואמפתיה. אל תנסו לנצח בכל מחיר, כי המחיר עלול להיות כבד מאד. הגרביים אולי יישארו זרוקים ליד הפלזמה, אולי שוב אתה תצטרך לאסוף את הילדה מהחוג – אבל הדבר הכי יקר לכם יישאר שלכם.

השראה: האדמו"ר רבי שמואל שניאורסון מליובאוויטש נהג לקבל חסידים לפגישות אישיות ולייעץ להם בעניינים שונים. פעם יצא הרבי מחדרו בעיצומו של ליל פגישות כזה, כשהוא מזיע ובגדיו רטובים ממאמץ. זה היה מפתיע, משום שמזג האוויר היה צונן, והרבי בסך הכול ישב והקשיב, ללא מאמץ פיזי.

"בכל פעם שנכנס אליי אדם לפגישה", הסביר הרבי, "אני פושט כביכול את הבגדים שלי ו'לובש' את בגדיו של הדובר, כדי להיכנס לעומק המחשבות והתחושות שלו. אינני מקשיב לו מבחוץ, אלא מנסה להגיע אל חווית ה'אני' שלו. להתפשט ולהתלבש כל כך הרבה פעמים, שוב ושוב – זה בהחלט מאמץ אינטנסיבי"...

מקורות עיקריים: אגרות קודש, טו, רכב. שם, ח, נח. שם, יח, קסט.