מתוך רב המכר "14 כוסות תה בשבוע" - התמודדות מוצלחת עם אתגרי היומיום ברוח חכמת החיים של חב"ד


במסגרת סיבוב משפחתי בקניון, אתה נפרד לרגע מאשתך ונכנס לחנות גאדג'טים בקומה השנייה. אתה שם עין על מצלמת אקסטרים זעירה, הלב שלך מתמלא התלהבות ועל המקום אתה מחליט: אני, את המצלמה הזו, קונה. עכשיו! אבל העיניים של אשתך לוכדות אותך. "השתגעת?! הוצאנו כל כך הרבה כסף בקניות היום. אין מצב לבזבוזים נוספים". אתה שוקל להתעקש, אבל נאנח ונאלץ לוותר. איאלץ להסתפק במצלמה בנייד.

עברו יומיים וזה התור שלך לוותר: יום חמישי בערב הגיע, הסופש כבר באופק, וריח השחרור ממלא אותך חיוניות. את עושה סבב טלפונים ומסכמת עם חברות לצאת ביחד, אבל מתברר שבעלך מתעכב בעבודה למרות שהבטיח להיות בזמן. "בבקשה, בוא כבר הביתה. אני מוכרחה לצאת". הוא מתנצל אלף פעמים, אבל מסביר שהוא חייב להגיש הלילה דוחות כספיים ואין סיכוי להשתחרר מהמשרד לפני חצות הלילה. את נאנחת בתסכול ונאלצת לוותר ולבטל. לפחות המצב עכשיו אחת-אחת.

בשביל לחיות ביחד – צריך לוותר. להקריב. כולם אומרים את זה; גם ההורים, גם השכנים וגם הפסיכולוג. אך הבעיה האמתית עם ויתורים היא שאף אחד לא באמת מוותר; כי במקום לוותר – כל צד צובר. כל ויתור מקטין אותנו עוד, נרשם בפנקס וירטואלי שיושב לנו בפנים, ובלי לשים לב אנחנו הולכים וצוברים בתוך הלב כעסים ותסכולים על הצורך לנטוש שוב ושוב את התכניות המקוריות שלנו. בסוף, איך לא, אנחנו שופכים הכול החוצה על בן הזוג.

הביטו על בן הזוג שנאלץ לוותר. הוא עומד בפינה עם פרצוף כל כך חמוץ, שהורג את החשק של הצד השני, 'המנצח', ליהנות ממשהו. כמובן, הוא מוכן להקריב, הוא רוצה שהצד השני יהיה מרוצה, אבל בדרך הוא גורם לכולם לזכור היטב עד כמה הוא סובל. ואם התיאור נשמע לכם קיצוני, תראו כמה הגדרות שמציע מילון ספיר למונח "ויתור". הן בוודאי משקפות את העמדה של כמה מאתנו לגבי המשמעות של הקרבה: "ויתור – התפשרות, נכונות לוותר על זכויות המגיעות על פי חוק, נטישת שאיפות, פעולות מתוך ייאוש". אז פלא שאיש לא רוצה להקריב?

ובכן, איך נוותר בלי להתקרבן?


תקריבו, תתקרבו

ליהדות יש תפיסה מקורית לגבי המונח "הקרבה עצמית". בעוד שבאופן אינטואיטיבי, הפועַל "הקרבה" מעורר בנו קונוטציות של חולשה ופספוס, היהדות מדגישה דווקא את הצד השני: "הקרבה" באה מאותו שורש של המילה "קִרבה", כי הקרבה היא הדרך להתקרב. זה המסלול לקרב בין שני לבבות אוהבים.

ההקרבה ההדדית נוגעת בבסיס המערכת הזוגית. המניע הפנימי לזוגיות הוא הכמיהה העמוקה לבטל את המחיצות בינינו ולהפוך להיות נשמה אחת. זו היא בדיוק אהבה: הציפייה לפרוץ את גבולות האגו ולהתמזג עם האחר לכדי ישות אחת. אבל, מצד שני, אנחנו שונים. אני זה אני ואת זו את, וזה אף פעם לא ישתנה – וטוב שכך. וכאן בדיוק סוד כוחו של הוויתור: הוא פעולת ההלחמה, שמקרבת שני אנשים שונים ועושה מהם לב אחד פועם.

הוויתור וההקרבה הם אינם נטישת האני, אלא להיפך, הכוח המופלא שהופך את ה"אני" ל"אנחנו". כאתם מוותרים, אתם לא 'יוצאים פראיירים', רחוק מזה: הוויתור מצליח להסיר את הקליפות החיצוניות שמבדילות בינינו, ויוצר מציאות חדשה, גדולה יותר מכל אחד מאתנו בנפרד. הוא יוצר את ה"ביחד" שגדול מסך כל חלקיו. ויתור שנעשה מתוך תפיסה פנימית נכונה הופך אותנו למציאות אחת מאוחדת, לשניים שהם אחד, קרובים-קרובים.


יצירה חדשה מתחילה בוויתור

תורת החסידות מרחיבה עוד יותר את המבט, ומעוררת תשומת לב לעובדה מרתקת: לא רק האדם נדרש להקריב לפני שהוא מתקרב; כך זה בכל עולם הטבע. ככה הדברים עובדים. כל יצירה חדשה מתחילה בהקרבה עצמית, בשביל לצמוח צריך לוותר. כשגלעין אפרסק נזרע באדמה, הוא לא יצמיח עץ ולא יטען פירות לפני שהוא עצמו יירקב לחלוטין בבטן האדמה. מדוע זה כך? האדמה מכילה אנרגיית הצמחה אדירה, וכדי להתמזג בה – הוא חייב לוותר על הקליפה שעוטפת אותו ולהירקב אל תוך האדמה. ההרקבה היא ההקרבה שיוצרת את הקרבה בין הגלעין והאדמה ומחוללת את הצמיחה. זה צעד אחורה כדי לזנק חזק קדימה.

תופעה מרתקת דומה מתרחשת גם בעולמנו שלנו, בני האדם. הביטוי הנפוץ ביותר לתיאור אדם יצירתי ומקורי הוא "טיפוס שחושב מחוץ לקופסה". מהי בעצם חשיבה מחוץ לקופסה, ולמה רק אנשים מעטים באמת מסוגלים לה? חשיבה יצירתית היא כזו שזורקת הצידה את כל תבניות החשיבה הקודמות, ולכן מסוגלת לייצר מוח צלול ונקי, סביבת עבודה אידיאלית להארה. היכולת ליצור דורשת מאתנו לצאת מאזור הנוחות, לזנוח את כל ההנחות המוקדמות ואת כל הטקטיקות המוכרות לפתרון בעיות, ולגבש מבט חדש ומבריק על הנושא.

דוגמה חזקה ויפה לכך מופיעה כבר בתלמוד. הגמרא מספרת על החכם הבבלי רבי זירא, שעלה מבבל לארץ ישראל וניסה להצטרף ללימודם של החכמים הירושלמים, אך לא הצליח לתפוס את הלך החשיבה שלהם. הוא היה חדש וזר עבורו כעולה חדש מעולם הלימוד הבבלי. רבי זירא לא ויתר. במשך מאה ימים רצופים, למעט הפוגות אוכל קלות בלילות, הוא לא אכל דבר, פשוט צם. הצום הממושך השכיח ממנו את שיטות הלימוד הישנות, הפך אותו ל'טבולא ראסה', לוח חלק, ואחרי שהכונן הפנימי שלו עבר 'פרמוט' ואתחול מחדש – הוא נפתח לקליטת רעיונות חדשים, והיה מסוגל לזרום עם צורת החשיבה הירושלמית.

זה אותו תהליך בדיוק: כדי ליצור 'מאסטר-פיס', לחולל יצירה חדשה באמת, שלא דומה בשום דבר למה שהיה עד עכשיו – אנחנו מוכרחים לוותר על הרגלים ישנים. זה הפסד לטווח הקצר, אך מזנקה אדירה לטווח הארוך. כי אם לא תשכח – איך תצמח?


מוותרים, אבל ביחד

מצד שני, ויתורים חייבים להיות הדדיים. הוויתור יכול להוות פעולה של התקרבות רק כאשר הוא מגובה משני הצדדים במקביל.

בני זוג שמנהלים זוגיות בריאה יודעים לחוש ולזהות את רגשות הצד השני, ואם צד אחד מרגיש שהוא מוותר יותר מדי, על הצד השני לגלות אמפתיה ולהתקרב בחזרה לקראתו, לבטא את ההערכה העמוקה שלו על המוכנות לוותר ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. כך הוויתור הופך להיות רגע של התעלות שמביא את הזוגיות לגבהים חדשים.


תכל'ס: אל תתקרבנו ואל תחששו להקריב. מצד שני, בכל פעם שצד אחד נאלץ לוותר על משהו, תפקידו של הצד השני להחזיר בהתקרבות משלו. אל תקבלו את הרגע כמובן מאליו, הדגישו את הערכתכם לבן הזוג על המאמץ שעשה לקראתכם.

השראה: צדיק אחד יצא ליער וראה איכרים חוטבים עצים ועורמים את הגזירים זה על גבי זה. הצדיק התקרב אל חבורת האיכרים, והבחין שרק אחד מהם מצליח לערום את העצים לערימה מהודקת ויציבה, בעוד שחבריו נאבקים עם הגזעים הכבדים ומנסים בחוסר הצלחה להצמיד אותם זה לזה ולייצב אותם.

"מה הסוד שלך?", שאל הצדיק. "מה אתה יודע שהם לא?".

ההסבר היה פשוט:

"בגזעי העצים יש בליטות חדות שיוצרות מרווחים ומפריעות להם להתחבר אחד לשני. החברים שלי משייפים את ה'שפיצים' ומנסים ליצור גזע חלק, אבל בסוף, מה לעשות, אף אחד מהם לא יוצא חלק עד הסוף והגזעים לא מצליחים להיצמד אחד לשני.

"לי יש פטנט אחר. אני לא מנסה להסיר את הבליטות בגזעים, אלא יוצר שקע בגזע המקביל, וכך שני הגזעים משתלבים זה בתוך זה כמו תקע לשקע"...

הצדיק הסיק מכך לקח חשוב לחיים: במקום לשייף את הבליטות של השני, עשה בתוכך בקע מקביל. כך תחוו מיזוג מושלם.

מקורות עיקריים: The letter & the spirit, 404. שם, 412. אגרות קודש, כד, קצד. תורת מנחם – התוועדויות, תשי"ט, ב, 1