לראשונה נתוודעתי, באופן אישי, אל הרבי מליובאוויטש ותנועתו באמצע שנות השישים. עם סיום שירותי במסגרת ה'מוסד' החלטתי ביחד עם מספר חברים להתמסר לעניינם של יהודי רוסיה.

ואולם מיד בראשית הדרך נוכחתי לגלות כי מישהו כבר הקדים אותי בהרבה והוא הרבי מליובאוויטש. המציאות שנתגלתה לי הפתיעה אותי למרות המידע הקודם שהיה לי על מחתרת חבדי"ת הפועלת ברחבי ברית-המועצות. נדהמתי מעומק הפעילות והיקפה. אנשיו של הרבי סיפקו ליהודי ברית-המועצות מצות לפסח, ספרים ותשמישי קדושה, שחיטה כשרה וכל יתר הדברים שיהודי זקוק להם. בעצמי נפגשתי עם אחד מחסידי חב"ד שחרף עיניהם הבולשות של השלטונות הסובייטיים, והסכנה הכרוכה בכך, הקים שם מערך שלם של מוהלים שביצעו בריתות-מילה לתינוקות יהודיים ברחבי המדינה.

אז נוכחתי שיש יהודי היושב אמנם בארצות-הברית אך משמש כמפקד של ישראל בצרה. כל מקום שבו יש יהודים השרויים בצרה, רואה הוא בכך עניין אישי, הנוגע לגופו ונפשו, והוא דואג להם.

זכורני כי כל אימת שסיפרתי למכיריי על פעילותי למען יהודי ברית-המועצות, היו תולים בי עיניים תמהות ושואלים: על מה אתה מדבר? האמנם חושב אתה שאי-פעם ייצאו משם?! היה זה הרבי מליובאוויטש שהאמין באמונה שלימה ביציאת יהודי ברית-המועצות לחופשי. שאבתי מכך עידוד רב בעבודתי.

שליחיו של הרבי, שליחי חב"ד, מגיעים לפינות הנידחות ביותר בעולם כדי לעמוד לימינם של יהודים שנקלעו לצרה. הם מופיעים לעיתים במקומות מרוחקים ומסוכנים כמלאכים מושיעים שאינם נרתעם מלשים נפשם בכפם כדי לעזור לאחים יהודים, כי חזקה עליהם מצוות רבם להושיט יד לכל יהודי באשר הוא. זהו צבא הסולידריות היהודית החובק עולם.

הפעם הבאה בה הרבי שבה את לבי היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר עלתה שאלת גבולותיה של ארץ ישראל על סדר היום הלאומי והבין-לאומי. הרבי היה הראשון שיצא בקול גדול וצלול, בקבעו כי אסור באיסור גמור למסור ולו גם מילימטר אחד משטחי ארץ ישראל. את דעתו זו השמיע באותה חריפות לכל אורך השנים הבאות ולא נרתע לעשות כן גם אם בשל-כך נפגעו לכאורה אינטרסים שונים של תנועת חב"ד.

הרבי התנגד לא רק למסירה בפועל של שטחים, אלא גם לעצם הדיבור על כך והבעת נכונות לוויתורים טריטוריאליים. כל תקופת כהונתי כראש-ממשלה שהתפרסה על פני שבע שנים השתדלתי שלא לסטות מדרך זו כמלא הנימה. גם כשהלכתי לוועידת מדריד, שהרבי, כידוע לי, לא היה מאושר ממנה, פעלתי ברוח זו. לא אשכח כיצד רגע לפני פתיחת הוועידה נועדתי עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, והזהרתיו חד-משמעית כי אם ישמע מפיו ולו רק פעם אחת הנוסחה "שטחים תמורת שלום", אפוצץ את הועידה ואשוב מיד לישראל. בוש שיחסיו עמי לא היו חמים במיוחד, התרשם מהזהרתי ונהג על-פיה.

הפעם הבאה שבה הצטלבו דרכינו, הייתה במהלך תקופת מלחמת המפרץ, כאשר הובלתי מדיניות של איפוק ומנעתי התערבות של ישראל במלחמה. זאת, למרות תחושת החרדה וחוסר-האונים ששלטו באוויר, והאסכולה האחרת שצידדה ביוזמה אקטיבית מצד ישראל. אחד ממקורות העידוד שלי באותם ימים היה הרבי מליובאוויטש ששלח מסרים מרגיעים לגבי תוצאות המלחמה והשלכותיה על ישראל, ועודד בכך לבבות רבים.

חסידי חב"ד מדברים על רוח הקודש שפיעמה בו. מדינאים ואנשי צבא שנפגשו עמו הגדירו זאת כהסתכלות מפוכחת ומרחיקת-ראות. ואני סבור ששני הדברים חד הם. רוח הקודש היא הרוח הרואה למרחוק. הרבי היה מאותם יחידי סגולה שניחנו ביכולת להביט למרחוק.

אחד משיאי הקשר בינינו התרחש בתקופת מה שזכה לכינוי "התרגיל המסריח". ישראל עמדה אז בפני סכנה של שינוי דרמטי במדיניותה; ממדיניות של עמידה על עקרונות למדיניות של ויתור ונסיגה. הרבי היה אז עוגן ההצלחה היחיד שבכוח השפעתו הציל את המצב.

היום יותר מתמיד, בראותי את המנהיגות הצולעת, בכל התחומים, אני חש געגוע עז לנוכחותו. מנהיגות יהודית אמיתית חייבת להאמין ביסודות הרוח של עמנו, להציב לעצמה עקרונות ולא לזוז מהם כמלוא הנימה. כזה היה הרבי.