בשנת 1972, כשהייתי שגריר ישראל בארצות-הברית, נתבקשתי על-ידי הנשיא שז"ר לבוא אל הרבי מליובאוויטש ביום הולדתו השבעים, ולהביע איחולים חמים בשם שז"ר ובשם מדינת ישראל.

במהלך ביקור זה, התקבלתי לראיון פרטי אצל הרבי. הראיון ארך ארבעים וחמש דקות, ונושאים שונים עלו לדיון – אך יותר מכל, אני זוכר את עיניו של הרבי: עיניים כחולות, חודרות, המבטאות חכמה ומוּדעות.

את הראיון פתח הרבי בשאלה שהופנתה אליי: האם אין אני, כנציגה של מדינת ישראל, חש בודד בינות ל120 האומות והמדינות השונות המיוצגות בוושינגטון?

בהמשך השיחה הרבי פיתח את הרעיון הטמון בבסיסו של הפסוק "הן עם לבדד ישכון". עם ישראל, אמר הרבי, תמיד יהיה בודד בין כל העמים.

הרבי הצביע על הפסוק כסוד הישרדותו המופלאה של העם היהודי. במשך שנות דור, גם כאשר לא היתה לנו מדינה משלנו, העם היהודי שרד והמשיך להתקיים. למרות האינקוויזיציה, הגירושים או הפוגרומים. סוד הישרדות זו הוא ה"לבדד ישכון" – הדביקות במסורת ובתורת ישראל, וגם האיומים מבחוץ לכלותנו, שלא מאפשרים לנו להיטמע ולהתבולל בין העמים.

בהמשך השיחה המאלפת הרבי הזכיר גם את האימרה "איזהו עשיר, השמח בחלקו". האם אין זה טבע האדם להתקדם, ולא להסתפק בקיים? הרבי השיב: אכן. יש לשמוח בחלקך, אך יחד עם זאת תמיד לשאוף, להוסיף ולהתקדם הלאה.

היתה זו שיחה מרתקת. עלו בה נושאים כאלו, עליהם לא שוחחתי עם אף מנהיג אחר – לא עם הנשיא בוש, או הקנצלר קול. היתה זו שיחה עם מנהיג רוחני, אך יחד עם זאת – בעל חוש מעשי ורגישות גבוהה למציאות בה אנו חיים. ללא ספק, הרבי היה מנהיג מוערץ על-ידי אלפים, שמיהרו לקיים כל מילה שיצאה מפיו.

יצאתי מהפגישה מלא השראה. חשתי כי נפגשתי עם מנהיג יהודי דגול.