מורה למתמטיקה הגיש לתלמידיו תרגיל. מיליארדר הלך לעולמו והשאיר צוואה כזו: הרכוש שלי כולל מיליארד דולר במזומן. היות שאני אוהב במיוחד את הבן הגדול, הוא יקבל שמונים אחוז מהרכוש, ואילו הבן הצעיר, שאינני מעריך אותו כלל, יקבל רק עשרים אחוז. ובכן, שאל המורה למתמטיקה, כמה כסף במזומן יקבל הבן הצעיר?

"תלוי איזה עורך דין הוא ייקח...", השיב אחד התלמידים.

צוואה מקפחת

אחת הטעויות החמורות שיכול אבא לעשות הוא להשאיר ‘צוואה מקפחת', שבה הוא מעדיף ילד אחד על פני הילדים האחרים ומקפח אותם. צוואה כזו גורמת לשנאה ומחלוקת בין הילדים, ובעיקר, גורמת להם לשנוא את האבא ולתעב את זכרו.

יתכן שזאת הסיבה לתופעה מעניינת: לאורך אלפיים שנות הבריאה הראשונות, לא מצאנו אב שמברך את אחד מילדיו. לא ראינו את אדם הראשון מברך את שת, לא קראנו על נח מברך את שֵם, בנו הצדיק, ואפילו אברהם לא בירך את יצחק. הם לא יצרו הפרדה והבדלה בין ילדיהם, והשאירו לקדוש ברוך הוא לנהל את העולם אחרי מותם.

וכאן מגיע הפלא הגדול: יצחק אבינו מחליט לשנות את ההיסטוריה לפניו ולהשאיר אחריו ‘צוואה מקפחת'. כאשר הוא מזדקן וחש שסופו קרוב, הוא קורא את אחד מילדיו אל מיטתו ומבקש להעניק לו ברכות מדהימות לעדי עד.

והתמיהה על הנהגתו של יצחק אבינו מתבקשת מאליה: ראשית, למה בכלל לברך? האם לא מוטב להמשיך במסורת הדורות הראשונים ולהניח לאלוקים לנהל את העולם כרצונו? הרי ההשלכות של הברכה הזו הייתה שנאה תהומית בין הילדים, שנמשכה שנים. מה הייתה התכנית של יצחק?

יתירה מכך, וזה הקושי העיקרי: בעבור מי יצחק מסתכן? עבור בן רשע ומושחת כמו עשו, הצייד האכזר?! מה יצחק אבינו חשב? כיצד הוא התעלם מכל סימני האזהרה על אופיו של בנו? האם רק הוא לא ידע שעשו איש בעייתי, ‘אדמוני', חם מזג ומסוכן?

מניה כושלת

בתור פתיחה לתפיסה החסידית בנושא, המאירה את הסוגיה באור חדש, נתבונן בתולדות חייו של יצחק ונגלה נקודה קריטית להבנת הנושא.

יצחק אבינו זוכה לתיאור מועט יחסית בתורה. בעוד שקורות חייו של אברהם מתפרסים על שלוש פרשיות בתורה, וכך גם תולדות חיי יעקב – לחייו של יצחק, שהאריך ימים יותר משניהם, מוקדשת פרשה אחת בלבד, פרשת תולדות. וגם בפרשה הזו, סיפור חייו של יצחק איננו במרכז. למעשה, התורה מספרת רק שני סיפורים על חייו של יצחק: פרשת הברכות, ולפניה – חיי יצחק בגרר, שעיקרם הוא פרשת חפירת בארות המים.

לפי התפיסה החסידית, בחפירת הבארות מצוי הסוד למהותו הייחודית והפלאית של יצחק אבינו, משום שבסיפור הזה אנו מגלים את ההבדל הבולט בינו לבין אברהם אביו.

אברהם אבינו התפרנס ממלונאות ואירוח. הייתה לו מסעדה על אם הדרך בנגב, והוא מכר אוכל לעוברים ולשבים. המדרש מספר כי אברהם ניצל את המקום כדי להפיץ אמונה והציע לאורחים שלו לברך את השם וכך להיפטר מהתשלום. פעם אחת ויחידה ניסה אברהם לשלוח את ידו בעסק נוסף: חיפוש מקורות מים בעומק האדמה. אך החיפושים נכשלו כישלון חרוץ. הפלישתים סתמו את הבאר והביזנס נכשל. אברהם לא התעקש, עזב את הענף המסוכן והתמקד בעסקי האירוח.

מכאן אפשר היה להניח כי יצחק, בנו של אברהם, ימשיך עם העסק המצליח של המלונאות ויתרחק כמטחווי קשת מהמניה הכושלת של חפירות באדמה. אך התורה מספרת את ההיפך הגמור: יצחק בחר להתנתק מעסקי האירוח ולהתמקד דווקא במיזם חיפוש המים באדמה. באופן מפתיע, הוא ראה בכך ברכה אדירה והצליח במידה רבה היכן שאברהם לא הצליח.

והשאלה המתבקשת היא: מה מונח בסיפור הארוך הזה בתורה? מה מלמדים העסקים הגשמיים של יצחק על מהותו הקדושה והמופלאה?

יְסַפֵּר1 הַכָּתוּב וְיַאֲרִיךְ בְּעִנְיַן הַבְּאֵרוֹת וְאֵין בִּפְשׁוּטֵי הַסִּפּוּר תּוֹעֶלֶת וְלֹא כָבוֹד גָּדוֹל לְיִצְחָק... אֲבָל יֵשׁ בַּדָּבָר עִנְיַן נִסְתָּר לְתוֹכוֹ

הרב דובער בוימגרטן היה שליחו הראשון של הרבי בארגנטינה. הוא היה אדם דגול שפעל גדולות במדינה בקירוב אלפי יהודים ליהדות.

לפני שיצא לשליחות, שימש הרב בוימגרטן מורה רוחני בישיבה בניו יורק. פעם הוא נחשף לבעיה חמורה: אחד התלמידים יצא בשבת מבית המדרש, וכשחזר, נדף ריח טבק מהבגדים שלו. לא היה אפשר לטעות. הוא יצא לתפוס סיגריה בשבת. הרב בוימגרטן חשב בהתחלה שהוא מדמיין, אבל שמע שכל התלמידים מתלחששים על כך. היה ברור שהוא חייב להעיף במהירות את הבחור מהישיבה, כדי שלא יהפוך להיות ‘פצצה מתקתקת'. מה גם שהבחור הזה הגיע ממשפחה חרדית חשובה, אחיו למד בישיבת "מיר" המפורסמת, ולכן ההשפעה השלילית שלו הייתה עלולה להיות מסוכנת פי כמה.

לפני שקיבל הרב בוימגרטן החלטה סופית, הוא דיווח על כך לרבי מלובביץ'. הרבי ענה לו תשובה בת חמש מילים: "עיין אבות דר"נ פי"ב מ"ג".

שם, באבות דרבי נתן, מסופר סיפור מעניין על אהרן הכהן. כאשר אהרן היה שומע על אדם שחטא במשהו, היה הולך אליו הביתה ומחבק אותו. אהרן היה מספר לו כמה הוא אוהב אותו וצופה לו גדולות. אחר כך, כשאותו אדם היה מתפתה לחטוא שוב, היה נזכר בחיבוק של אהרן ואומר לעצמו: איך אעשה זאת לאהרן? כיצד אאכזב אותו לאחר שהוא כיבד אותי והאמין בי? וכך היה פורש מן החטא.

המסר שהעביר הרבי לרב בוימגרטן היה מהפכני: תפקידו של מחנך הוא לא להביט אל הרגע, איך התלמיד נראה בסיטואציה העכשווית הזו, אלא לצפות מה הוא יכול להיות. להתבונן אל תוך תוכו, לראות את הקדושה העצמית שמפעמת בו ולהבין לאן הוא מסוגל להגיע. אם הוא יקרין זאת לתלמיד שוב ושוב, הדבר ייטמע בו וירים אותו לגבהים.

חופר הנשמות

אברהם היה מארח, והתפקיד הזה מבוסס בעיקר על הגדלות שלו. הוא המארח, הוא העורך את השולחן, הוא המבשל והוא המעורר אנשים לברך את השם אחרי האוכל. האורחים שם היו רק על תקן יונקי שפע מהאמונה של אברהם אבינו.

יצחק, לעומת זאת, התחיל עידן חדש בתולדות האנושות: הוא היה חופר בארות, והמקצוע הזה מבוסס על האמונה בטוב הטמון בעולם. חופר בארות לא מקרין את עצמו, אלא להיפך: הוא בטוח כי העולם של הקדוש ברוך הוא אוצר בתוכו כל כך הרבה טוב ורק צריך למצוא אותו.

בכך לקח יצחק קדימה את המהפכה שהתחיל אברהם אבינו: בעוד שאברהם דיבר על האלוקים שברא את העולם, יצחק התקדם עוד צעד ומצא את הטוב הזה במציאות, בחיים. הוא האמין כי עולם שנברא בידי אלוקים, חייב להיות טוב ומאיר בעצמו.

כעת נתאר לעצמנו את המפגש בין חופר בארות כיצחק ובין אדם חוטא כעשו. אנחנו היינו שמים לב להבעות החיצוניות של עשו, לאכזריות ולתוקפנות שלו, אך יצחק עצר והקשיב. היה ברור לו כי ילד של אלוקים חייב להיות קדוש בעצמו. עשו נברא בידי השם, ולכן הבאר הזאת מוכרחה להפיק מים.

הֱיוֹת2 שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק הָיִיתָה חֲפִירַת בְּאֵרוֹת – לַחְפֹּר וּלְגַלּוֹת אֶת הַמַּיִם הַחַיִּים שֶׁנֶּחְבָּאִים בְּעֹמֶק הָאֲדָמָה – לָכֵן יִצְחָק רָצָה לַחְפֹּר וּלְגַלּוֹת אֶת הַמַּיִם הַחַיִּים – נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשָׁה – שֶׁנִּמְצָאִים בְּעֵשָׂו

ויצחק צדק. כאשר מהרהרים שוב אודות האישיות של עשו, מגלים טיפוס מורכב ומלא סתירות, שבעניינים מסוימים, לא היה עוד איש טוב כמוהו בכל ההיסטוריה היהודית!

עדות ראשונה לכך: עשו הצטיין בכיבוד הורים. התורה מספרת כי כאשר יעקב נכנס לקבל את הברכות במקום עשו, רבקה אמו הלבישה אותו בבגדי עשו. זה היה סט בגדים קדוש – הבגדים שהקדוש ברוך הוא תפר לאדם וחווה בגן עדן. התלבושת הזו התגלגלה ועברה מדור לדור עד לנמרוד, שהיה מלך העולם במשך כמעט מאתיים שנה. נמרוד היה לובש את הבגדים בעת הציד, והקדושה של הבגדים הייתה מפילה את החיות תחתיו. כאשר עשו נכנס לעסקי הציד, הוא שמע על הבגדים המופלאים והחליט לשים עליהם את ידו. הוא ירה חץ בנמרוד ופשט ממנו את הבגדים. כשלבש עשו את הבגדים וחש את התרוממות הרוח שהם מעוררים, החליט מיד לשנות את ייעודם: הבגדים הללו יהיו מוקדשים לכבודו של אבא. בכל ערב היה נכנס עשו להכין ארוחת ערב לאביו הזקן, והיה מתעטף קודם ב"בגדי עשו החמודות", בבגדים הקדושים של גן העדן.

אָמַר3 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל יָמַיי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶׁשִׁימֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו. אֲנִי, בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא, הָיִיתִי מְשַׁמְּשׁוֹ בִּבְגָדִים מְלוּכְלָּכִין וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים. אֲבָל עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת; אָמַר, אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַבָּא לִהְיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת

עדות שנייה לגדולתו הרוחנית של עשו: זרע עשו הצמיח כמה מהאנשים הגדולים בתולדות ישראל. אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר - כולם היו גרים אדומיים מזרע עשו. העובדה שנשמות ענקיות בסדר גודל כזה צמחו בזרעו מעידה על עוצמת הניצוצות האלוקיים שהיו טמונים בו. זה מלמד כי עשו בהחלט ספג לתוכו את גדולת נשמתם של אביו ואמו.

יצחק אבינו היה מספיק רגיש וחד שמיעה כדי לזהות את הנפש המסוכסכת של עשו. בתוך ים האכזריות והרוע, הוא ראה כיצד עשו מתאמץ לשמר לעצמו פינה של טהרה ולשמש במסירות את אביו כל ערב מחדש. יצחק זיהה היטב שיש כאן סיפור של נשמה במצוקה.

כעת אין פלא בכך שיצחק בחר לברך את עשו. הוא קיבל החלטה לשנות מסורת של אלפיים שנה ולברך את אחד מילדיו בטרם ימות. זאת הייתה הדרך המהממת שלו לעטוף את עשו באהבה – והאהבה תנצח. הברכות ימשיכו שפע רוחני על נשמת עשו ויתנו לה כוח לקבל את ההחלטה הנכונה.

טַעַם4 שֶׁהָיָה יִצְחָק חָפֵץ לְבָרֵךְ עֵשָׂו הָרָשָׁע, כִּי חָשַׁב שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַבְּרָכוֹת יִתְהַפֵּךְ לְמִידַת הַטּוֹב וְיֵיטִיב דְּרָכָיו, כִּי הַצַּדִּיקִים יִכְאֲבוּ בַּעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם רֶשַׁע וְהָיָה מִשְׁתַּדֵּל עִמּוֹ לְהֵיטִיבוֹ

מצד שני, רבקה אימנו קיבלה החלטה לעצור את נתינת הברכות לעשו. טענת רבקה הייתה שאף שיש לעשו פוטנציאל גדול, אבל זה לא מספיק כדי לתת לו את הברכות בפועל. אחרי הכול, לא נותנים את המפתחות של האוטו בידיים של ילד שיכול להיות בסדר; צריכים להיות בטוחים שהוא כבר בסדר. בפרט הזה רבקה צדקה, אבל בכל הנוגע לדרך קירובו של עשו – יצחק צדק. הוא האמין שילד בעייתי צריך לעטוף באהבה – והקירוב ינצח.

אתה אבינו

הגמרא אומרת דבר רב משמעות: כאשר תבוא הגאולה, יבקש הקדוש ברוך הוא מאברהם ויעקב ללמד עלינו זכות על כל חטאי הגלות, אך הם לא יהיו מוכנים. הם יתבעו להעניש אותנו. רק יצחק אבינו יהיה מוכן לעשות זאת, ולכן נאמר דווקא עליו: "כי אתה אבינו".

הגמרא מעבירה כאן מסר כביר: יצחק אבינו הוא האבא האמתי של עם ישראל. אבא הוא זה שנשאר איתן כסלע ומאמין תמיד בטוב של בנו. גם כאשר המורה מפזר דברי ייאוש, גם כאשר המנהל טורק את הדלת בפני עתידו של התלמיד, אפילו כאשר האימא מתייאשת מהבן שלה ומעדיפה להשקיע בבן הטוב והתמים – האבא חייב להישאר מאמין. עליו להיות בטוח כי ילד של הקדוש ברוך הוא הינו קודש קדשים. לפעמים הוא מסובך ומסוכסך עם עצמו והעולם, אך הלהבה האלוקית שלו בוערת תמיד.

לא מספיק להאמין בכך, צריך להקרין זאת לילד שוב ושוב – והאמונה תנצח.

לֶעָתִיד5 לָבֹא יֹאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. יֹאמַר לְפָנָיו: יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. יֹאמַר לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לוֹ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר תְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם... יֹאמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. יֹאמַר לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. יֹאמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַיי וְלֹא בָּנֶיךָ?!... פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: כִּי אַתָּה אָבִינוּ