צעיר מוכשר ושחצן סיים בהצטיינות את לימודי ההנדסה בטכניון והגיע לראיון עבודה. כשהוא נשאל מה הציפיות שלו לגבי השכר, השיב כי יהיה מוכן להתחיל עם שכר בסיס של שלושים אלף שקל בחודש, פלוס ההטבות ושאר התנאים.

"שמע", השיב המראיין. "אדם מוכשר כמוך יכול לבקש יותר. אתה יכול לדרוש גם חופשה שנתית בת חמישה שבועות, ביטוח מנהלים בגובה חמישים אחוז מהמשכורת ורכב ליסינג יוקרתי כולל דלקן לשנתיים".

"וואו, אתה צוחק איתי", הגיב הצעיר בהתלהבות.

"נכון מאוד, אבל אתה התחלת"...

איזו אדישות

אחת התהיות המאפיינות את הדור הזה היא שאלת המקום שלי בעולם: איך אדע שאני נמצא במקום הנכון והטוב ביותר עבורי? בעוד שההורים שלנו שאפו לחיות, אנחנו מחפשים איכות חיים. החיים עצמם הפכו להיות פשוטים ומובנים מאליהם, ללא עוני, מלחמות וזיהומים מדבקים, ולכן התפנינו לעסוק בשאלת איכות החיים. שוב ושוב אנו תוהים: האם אנו עושים את הבחירות הנכונות?

הרבי מליובאוויטש הציג את המצפן, מורה הדרך לשאלה הגדולה הזו, בעזרת בחינה לעומק של אחד הרגעים הדרמטיים במגילת אסתר. אותו רגע שסובב את הגה ההיסטוריה, החל את תהליך ההצלה של עם ישראל ובישר את סופו הקרב של המן.

מדובר בקטע קשה ותמוה מאד להבנה אשר מעסיק את המפרשים כבר אלפי שנים, החל מימי המדרש והתלמוד ועד ימינו: גזירת המן מוכרזת ברחובות שושן. הדם של העם היהודי מותר ונקבע תאריך נקוב בו יקומו שונאי ישראל על שכניהם היהודיים וישמידו, יהרגו ויאבדו את כל עם מרדכי, טף ונשים. כמובן, הכתובת הטבעית לניסיון אחרון של הצלה הוא לשכת המלכה. הרי "אחות לנו בבית המלך", ואך טבעי שתושיט את ידה ותפעיל את השפעתה כדי להציל את בני עמה. אך כאן מתארת המגילה תגובה צוננת ומחרידה באדישותה מצד אסתר.

ַיִּקָּרַע1 וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה... וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים...

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר... כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית... וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם

קשה להאמין, אבל אסתר מסרבת להגיש עזרה. היא טוענת כי היא לא האדם הנכון לסייע, משום שהיא לא נקראה אל המלך מזה שלושים יום. היא אינה רשאית להתפרץ לחדרו של בעלה ללא הזמנה מוקדמת. ושערות הראש סומרות לנוכח האדישות שלה: יכול להיות שהשנים בתוך האקווריום של הארמון הפכו אותה לאדם חסר לב?

מלכה בנס

ראוי לזכור כי בכל ההיסטוריה היהודית לא נגזרה גזירה נוראה כמו בימי המן. היו בין אויבינו שרצו להרוג את הזכרים (פרעה); היו שרצו להרוג את החיילים המגנים על ירושלים (נבוכדנצר וטיטוס); אפילו היטלר יימח שמו, שתכנן את ‘הפתרון הסופי', להרוג את כל עם ישראל, טף ונשים – אפילו הוא ידע שהדבר ייקח שנים ארוכות. ואילו המן היה הצורר היחיד שחשב לבצע את הפתרון הסופי ביום אחד.

התכנית של המן הייתה כזו: הוא לא התכוון לשלוח חיילים להרוג את היהודים. הוא בנה על התקוממות עממית, שבה האזרחים בכל עיר ועיירה יעלו על שכניהם ויהרגו אותם. התושבים הפרסים, האוקראינים, הספרדים והתימנים ובכל שאר מדינות המלך יהרגו את שכניהם היהודיים. ועל רקע זה זועקת השאלה: האם התגובה של אסתר לנוכח הרוע והאכזריות של המן לא הייתה התפנקות מתחת לשמיכה?

הַשְּׁאֵלָה2 הַיּוֹתֵר נִפְלָאָה: אֵיךְ לֹא חֵרְפָה נַפְשָׁהּ לָמוּת בְּשָׁמְעָהּ אִבּוּד כָּל יִשְׂרָאֵל? וּמַה שֶׁאָמְרָה "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם", הוּא תָּפֵל בְּלִי מֶלַח

השאלה מתעצמת שבעתיים כשמבינים כי ההגעה של אסתר לבית המלך לא אירעה במקרה. זה לא היה אירוע שקרה לפתע פתאום. הייתה זו מסכת ניסים תהליכית שסובב הקדוש ברוך הוא במשך שנים ארוכות, שנועדה להקדים רפואה למכה ולוודא שאסתר תהיה במקום הנכון בזמן הנכון ותדע להגיש את העזרה לעם ישראל בפרוץ הגזירה. הלא בחירתה של אסתר למלכת הממלכה לא הייתה הגיונית בכלל. לא הייתה כל היתכנות טבעית למהלך כזה, לולי רצון השם להכין את הצלת ישראל מידי המן. מה היה הסיכוי הטבעי לכך שאישה יהודייה, חרדית, אחייניתו של מנהיג החרדים, תיבחר מכל נשות העולם למלכה?

ואחרי כל זה, אי אפשר שלא להקשות את הקושיה העצומה שבה פתחנו: איך ייתכן שאסתר התעלמה מכל הסימנים? האם היא לא מבינה בעצמה ש"לעת כזאת הגעת למלכות"?!

לאדמו"ר הזקן היה חסיד דגול בשם רבי יוסף מבישינקוביץ. הוא היה תלמיד חכם מופלג ובמסלול בטוח למשרת רבנות מכובדת. פעם התייעץ החסיד עם הרבי היכן לחפש משרה, ולתדהמתו הרבי ענה כי "לטובת נשמתו טוב יותר שיהיה בעל עגלה".

חלפו עשר שנים ורבי יוסף קיבל הצעת רבנות בעיר ליעפלי. הוא נזכר בדברי הרבי והבין שעם כל הקושי, הגיע הזמן לקיימם. חודש ימים התהפך מצד לצד, עד שאזר אומץ והלך אל מושב העגלונים ואמר בשפה רפה כי ברצונו ללמוד עגלונות.

העגלונים החלו לצחוק ואמרו כי "במקצוע ההגעלה יצליח יותר ממקצוע העגלה...". אחד מהם ריחם עליו ולימד אותו איך מושחים את הגלגלים בזפת וכיצד מחברים את הסוסים לעגלה. רבי יוסף, שהיה עדין נפש ולא מורגל במלאכה כזו, התלכלך בכל גופו, אחד מהסוסים הצליף בו בזנבו וכמעט עקר את עינו.

עייף ושבור חזר הביתה והחל לנקות את עצמו מהזפת. אשתו ישבה ובכתה, כי שמעה כבר שבעלה החשוב ירד מדעתו והחליט להפוך לעגלון. כשסיפר לה את דברי הרבי עשר שנים קודם לכן, שינתה האישה את דעתה ועודדה את רוחו. היא אמרה שתמכור את תכשיטיה ותקנה סוס ועגלה עבורו.

חלפה שנה, שבה חייו של רבי יוסף השתנו מהקצה אל הקצה, ובמקום להעמיק בסוגיות בהלכה מצא את עצמו מושח גלגלים, מדרבן סוסים ומוביל אנשים מעיר לעיר.

ערב אחד יושב רבי יוסף באיזה מלון והנה ניגש אליו בעל המלון ומציג לפניו יהודי שעובד אצל אחד הפריצים באזור ורוצה לצאת לנסיעה בבוקר. רבי יוסף הסכים ואמר כי הוא יוצא רק אחרי התפילה בבוקר. האיש הגיב בזלזול וביקש להעיר אותו כשעה לפני היציאה.

באמצע הלילה, התעורר האיש משנתו לשמע קול בכי מהחדר לידו. הוא ראה את רבי יוסף יושב על הרצפה ואומר תיקון חצות בבכיות. המנגינה הכואבת שבה שפך את ליבו, המיסה את ליבו של היהודי.

בבוקר ראה את רבי יוסף מתפלל ברגש ובהתלהבות, והוא נזכר בבית שבו גדל, באביו שהיה מתפלל כך. הוא נזכר באשתו ובילדיו היהודיים, אותם נטש באחד הימים בשביל חלומות על התעשרות בעיר הגדולה, וליבו נשבר. הוא התחנן לרבי יוסף בבכי שיורה לו דרך תשובה.

רבי יוסף לקח אותו אל הרבי, שקירב אותו מאד ולרבי יוסף אמר: "כעת הסתיימה שליחותך כעגלון".

מי יודע?

הרבי מאיר את הדברים באור נפלא (שיחת פורים תשכ"ב). בעומק הדברים, הדיאלוג בין מרדכי ואסתר אינו ויכוח בין ‘אישה מפונקת' ל'איש כועס', חלילה. הוא טומן בחובו את השאלות החשובות ביותר בחיים: כיצד אדע שעלי לבצע שליחות מסוימת? למה דווקא אני ולא אחרים? ומה עושים כשהכול הולך קשה?

התהייה של אסתר למרדכי נגעה ביסוד החיים: היא לא שאלה רק מה עליה לעשות, אלא בעיקר התכוונה לזעוק: למה? מדוע דווקא היא, מכל הנשים בעולם, צריכה להיות זאת שתחלל את גופה ונשמתה ותלך אל המלך הגוי?

בצורה רחבה יותר, אסתר ביקשה להבין את סוד הגלגולים בעולם הזה. מדוע אנשים מתגלגלים למקומות שהם לא העלו בדעתם להיות בהם? לפי איזה מדד מחלק הקדוש ברוך הוא את מקומות העבודה בעולם? מדוע אחד עובד מתחת לבית והשני צריך לעזוב את הבית לחצי שנה כדי למצוא פרנסה? איך זה שאדם אחד עובד בדיוק במה שהוא תכנן והשני צריך לעבור גלגולים בחיים?

וזו הייתה תשובתו של מרדכי על כל השאלות: "מי יודע?". התשובה היא: אין תשובה. איש אינו יכול להסביר מדוע דווקא את נבחרת לשליחות הזו. זהו "גורל", כמו הגרלה שאין לה הסבר הגיוני. אך אי ידיעת ה"למה", אינה משנה את ה"מה". ברור במאה אחוז ש"לעת כזאת הגעת למלכות". עצם העובדה שאת כאן, אומרת בבירור שזאת שליחות חייך. ההזדמנות שקיבלת מחייבת כי זהו הייעוד שנועד לך משחר הבריאה. הצלחת השליחות תהיה מקור של אושר עבורך, כמו שכישלון השליחות יהיה איבוד הטעם בחיים.

יְרִידַת3 הַנְּשָׁמָה לְמָטָּה הִיא יְרִידָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, וְאִם כֵּן דְרוּשָׁה הַסְבָּרָה: בִּשְׁבִיל מַה יְרִידָה זוֹ?... עִנְיַן זֶה אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת מֻשָּׂג, אֶלָּא שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ... בְּחִינַת הַגּוֹרָל מַמָּשׁ, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁנְּשָׁמָה זוֹ תֵּרֵד לְמַטָּה בִּשְׁבִיל מִצְוָה וּפְעֻלָּה פְּלוֹנִית, וּבְמִצְוָה זוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת 'זָהִיר טְפֵי', שֶׁהִיא תַּכְלִית כָּל יְרִידָתוֹ לְמָטָּה.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָרְדְּכַי לְאֶסְתֵּר, שֶׁמְּדֻבָּר אוֹדוֹת עָנַיִן שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת, וּפְעֻלָּה זוֹ צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יָדָהּ דַּוְקָא... מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ הַמִּצְוָה הַמְּיֻחֶדֶת בִּשְׁבִילָהּ יָרְדָה נִשְׁמָתָהּ לְמָטָּה

יחיד ומיוחד

הדברים אינם אמורים רק ביחס לאסתר המלכה, אלא ביחס לכל אחד מאתנו. הרעיון בבסיס הדברים הוא שאי אפשר לגשת לשליחות חיינו בצורה של היגיון. אי אפשר לשפוט הכול בכמה אני מרוויח וכמה שעות עבודה זה ידרוש ממני. עלינו להבין שמדובר ב"גורל", במשימת חיים ובסוד האושר. משמעות חיינו אינה נמצאת במה שאנו רוצים מהחיים, אלא במה שהחיים דורשים מאתנו. העובדה שאדם נדרש למשימה מסוימת, מעידה כי זאת המשמעות של חייו.

נשים לב לעובדה מדהימה, שקשה להסביר אותה בדרך טבעית: אין בעולם שני אנשים שנראים אותו דבר. גם אם נאסוף את כל בני האדם, לא נמצא שניים זהים. אפילו בתוך משפחה אחת, בין ילדים שבאו מאותם הורים, לא נמצא שניים זהים בדיוק של מאה אחוז. כמובן, העובדה הזו נוגדת את הטבע. הילד שנולד הרי אמור להיות דומה למישהו... אולם האמת היא שהוא דומה לעצמו. כל ילד שנולד בהיסטוריה הוא האדם הראשון. לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו.

מהי הסיבה לכך? מדוע הקדוש ברוך הוא מתאמץ לתת לכל אחד אופי ויופי משלו? לכל נשמה יש את המשימה שהיא צריכה לתקן בעולם, ולשם זה היא קיבלה את ‘ארגז הכלים' המתאים לכך. כשם שאין המשימות דומות, כך אין האנשים דומים.

המסקנה מכל זה היא אחת: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". אם הקדוש ברוך הוא זימן אדם למקום מסוים בזמן מסוים, אל ירשה לעצמו לפספס את ההזדמנות שבאה לידו.

השליחות שלי

לסיום, ראוי להצביע על איזשהו כלל אצבע לזיהוי השליחות האישית. נדמה שאפשר לומר זאת כך: כאשר הכישרון של האדם נפגש עם הצורך המקומי ממנו – כנראה שזאת השליחות שלו. הדברים נלמדים מאסתר: כאשר היכולת שלה לשאת חן וחסד נפגשה עם הצורך המקומי ממנה – ברור ש"לעת כזאת הגעת למלכות".

במקומות אחרים, הרבי מוסיף כלל אצבע נוסף: היכן שהאדם מוצא קשיים לא מבוטלים במילוי השליחות, כשהוא אמנם מצליח לעשות את עבודתו בהתאם לכישרונותיו אבל הכול הולך קשה – זה עצמו הסימן שהדברים נועדו לו משמיים.

כְּבַר4 כָּתַבְתִּי לוֹ... שֶׁדַּוְקָא בָּזֶה נְחוּצָה הִתְאַמְּצוּת גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, כִּי מֵרִבּוּי הַהַעֲלָמוֹת וְהַהֶסְתֵּרִים מוּכָח אֲשֶׁר זֶהוּ דַּוְקָא מֵעִקַּר הַבֵּרוּרִים שֶׁלּוֹ. וְכַמּוּבָן מִכִּתְבֵי הַאַרִיזַ"ל... אֲשֶׁר מִלְּבַד יְחִידִים, הִנֵּה הַנְּשָׁמוֹת דְדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה הָיוּ כְבָר בָּעוֹלָם וּבָאִים עַתָּה בְּגִלְגּוּל לְתַקֵּן אֶת מַה שֶׁהֶחְסִירוּ בְּקִיּוּם הַתַּרְיַ"ג מִצְווֹת... וּבְאוֹתָם עִנְיָנִים שֶׁחָסְרוּ בַּפְּעָמִים הַקּוֹדְמוֹת, הַיְינוּ שֶׁלֹּא הוּבְרַר חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְחֶלְקָם בַּנֶּפֶשׁ הַשַּׁיָּךְ לְעִנְיָנִים אֵלּוּ – הֲרֵי הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע הִיא בְּכָל הַתֹּקֶף