הרש'לה היה הלץ של העיירה. תמיד היה נכנס אחרון לבית הכנסת ויוצא ראשון. גם בדקות המועטות ששהה שם, היה מתפלל שתי דקות קצרות ועוזב. פעם קרא לו הצדיק של העיירה וביקש להבין: "איך יתכן שאני צריך שעה שלמה בשביל להתפלל, ואילו אתה סוגר את הסידור תוך דקותיים?".

"פשוט מאד", הסביר הרש'לה. "הרבי גר בבית גדול ונאה, הוא זכה באישה טובה וילדים נהדרים, החסידים קנו לו עגלה עם שישה סוסים אבירים כדי ללמוד תורה במנוחה, ולכן התפילה שלו ארוכה: אלוקים! ברך את החסידים, את משפחתי, את ביתי ואת סוסיי. אני, לעומת זאת, איש חסר מזל וכל מה שיש לי זה אישה ועז. לכן התפילה שלי כה קצרה: אלוקים! ברך את האישה ואת העז"...

לו הייתי רוטשילד

הדימוי שלנו על צדיקים הוא של אנשים קדושים, מופשטים מהוויות העולם ובטח שלא יוצאים לעבודה. למען האמת, כך אכן מציירת התורה את בני שבט לוי, השבט המובחר של עם ישראל – חייהם מוקדשים לעבודת הקודש, ופרנסתם מוטלת על הציבור.

אבל בואו נחזור אחורנית, אל ספר בראשית. אבות האומה היו אנשים עובדים לפרנסתם. בעצם, הם לא היו מעמד בינוני שנאבק לגמור את החודש, אלא סוחרים גדולים שזכו להצלחה כלכלית פנטסטית. אברהם ויצחק עשו חיל במסחר צאן ובקר, יצחק גם חפר בארות מים, ויעקב – הוא היה הגדול מכולם: יעקב לא עבד רק בחלק מהיממה. הוא עזב את ארץ ישראל לעשרים שנה תמימות, בהן עבד ביום ובלילה, עשרים וארבע שעות ביממה. באופן טבעי, בכל עשרים השנים הללו יעקב לא יכול היה ללמוד תורה. הוא היה איש עסקים. כך הוא עצמו מעיד בפני נשותיו: "בכל כוחי עבדתי את אביכן, ביום אכלני חורב וקרח בלילה".

כאן עולה השאלה: מה היחס היהודי לעבודה? האם העבודה היא כורח המציאות, כחלק מחובתנו לפרנסת המשפחה, או שהיא אידיאל? נאמר זאת כך: אילו היינו זוכים בלוטו או נולדים למשפחת רוטשילד, עם כפית כסף בפה – האם היינו יושבים בבית המדרש יום ולילה ולומדים גמרא ותניא, או הולכים בכל זאת לעבודה?

השנים הכי טובות

הסיפור של יעקב מעניין מאד. הוא לא רק עבד לשם פרנסה, כדי לקיים את ההתחייבות שלו ללבן לעבוד עבור רחל; יעקב רצה לעבוד. קודם כל, הוא המשיך לעבוד שש שנים נוספות, גם לאחר שהשלים את ארבע עשרה שנות העבודה אליהן התחייב בחוזה. ושנית, הוא עבד במוסר עבודה שלא היה כמוהו. הוא התמסר לעבודה, ועשה אותה בהגינות ובנאמנות. המדרש מספר, למשל, שבכדי לא לפגוע בעבודתו כשכיר אצל לבן, הוא העביר את ניהול העסק העצמאי שלו, למסחר במקנה, לידי בניו.

מוסר העבודה של יעקב היה כה גבוה, עד שממנו נגזרות כמה הלכות בנושא עובד-מעביד. התקשורת כיום רגילה לדבר על זכויות העובד, אך ההלכה מזכירה לנו לעסוק גם בחובות העובד. מיעקב אבינו לומדת ההלכה שהעובד חייב לנצל כל רגע בעבודתו, ויתרה מכך: מחוץ לשעות העבודה, אסור לו לקחת עבודה נוספת שעלולה לפגום בכושר וביעילות שלו בעבודה.

ההקדמה הארוכה הזו מציפה שוב את השאלה בה פתחנו: מה עושים כזה עסק מעבודה? זאת בסך הכול פרנסה! למה יעקב אבינו מתייחס לכך ברצינות כזו, כאילו מדובר במשימת חיים קדושה?

השאלה הזו מרתקת מאד, במיוחד כשאנו מגלים שהשנים ההן בבית לבן היו השנים הטובות ביותר בחייו של יעקב! אלו היו השנים הכי חשובות להקמת עם ישראל. דווקא בחרן קם העם שלנו, שם נולדה משפחת יעקב.

בְּפָרָשָׁתֵנוּ1 מְסֻפָּר עַל שְׁהִיַּת יַעֲקֹב בְּבֵית לָבָן עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה לִכְאוֹרָה לֹא הָיָה בְּאוֹהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מַתְאִים לְדִינֵי הַתּוֹרָה כִּי עָסַק בְּאֹפֶן שֶׁל "בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן". וּמִכֹּל מָקוֹם, לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁדַּוְקָא בָּעֵת הַזֹּאת זָכָה לְ"וַיִפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" – הַצְלָחָה גַּשְׁמִית, וְגַם וּבְעִקָּר הַצְלָחָה רוּחָנִית – אֶלָּא עוֹד זֹאת, שֶׁדַּוְקָא שָׁם הֶעֱמִיד אֶת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְיָסַד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאֹפֶן שֶׁל "מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה"

חייבים לעבוד

בהשקפה ראשונה נראה כי עבודה היא כורח, ובעולם אידיאלי היינו נפטרים ממנה. רבי שמעון בר יוחאי סבר כי העבודה נועדה עבור אנשים שאינם עושים את רצונו של אלוקים.

רַבִּי2 שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה... תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא... בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית בִּידֵי אֲחֵרִים, וְרַק כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן

רבי שמעון לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. כאשר הוא ברח מהרומאים, הוא הסתגר בתוך מערה מבודדת במשך שתים עשרה שנים, מופרש מעיסוקי העולם, ומזונו – חרובים ומים – מסופק לו בדרך נס.

אולם מצד שני נראה כי הדרך הזו שמציג רבי שמעון מתאימה ליחידי סגולה בלבד, "שבט לוי" שבכל דור. לעומת זאת, רוב האנשים חייבים לעסוק בפיתוח העולם הזה. כך מספרת הגמרא על רבי שמעון עצמו. לאחר שיצא רבי שמעון מהמערה, ראה אנשים ממהרים לעבודתם ושרף אותם בעיניו בביקורתו החריפה. יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם?!"...

נשים לב למילים הראשונות שציווה אלוקים את האדם הראשון וחוה אשתו: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". הצו העליון של אלוקים לאנושות הוא: התרבו! פתחו את העולם, והצעידו אותו קדימה.

התורה מטילה עלינו כמצווה ראשונה את משימת ‘יישוב העולם'. מוטלת עלינו שליחות חשובה: לפתח את עולמו של אלוקים ולהפוך אותו למקום ראוי לישיבת בני אדם. השם ברא את העולם בשותפות אתנו, כביכול: הוא העניק לנו את היכולת לפתח את עולמו, וחובתנו לממש את הפוטנציאל הטמון בעולם הזה.

גְּדוֹלָה3 הִיא מְלָאכָה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשַּׁבָּת, כָּךְ נִצְטַוּוּ עַל הַמְּלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתְּךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת"

האווירה בארץ אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה מדכדכת, דיכאונית. התחושה הייתה שלנצח תאכל חרב ואף פעם לא יהיה קל לחיות כאן. האווירה הקשה התפשטה מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובביץ' ושאל: "מה ניתן לעשות למען העם היושב בציון?". הרבי אמר כי יהודים בארץ צריכים פרנסה וראוי למצוא דרכים להקים מפעלים ועסקים שיעסיקו כמה שיותר עובדים.

חתנו של דייטש, איש צעיר בשם מאיר זיילר, החליט לקחת על עצמו את המשימה. הוא התיישב בקריית מלאכי והקים שם מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס, שהעניק עבודה ופרנסה למאות משפחות.

זיילר שאף להרחיב את מעגל ההזמנות והחל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה. אולם אז הוא נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בדרך כלל בימים רביעי עד ראשון והוא היה מוכרח לסגור את הדוכן שלו ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה. אך הוא לא התלבט. שעתיים לפני שבת היה תולה שלט קטן על הבודק'ע שלו כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

פעם שוחח זיילר עם מזכירו של הרבי וסיפר על הפתרון שמצא לבעיית השבת. כעבור זמן קצר, קרא לו המזכיר ואמר בשם הרבי כי הפתרון צריך להיות שונה: "את השלט על השבת לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה".

על פניו, ההוראה הזו נבעה מדאגה לעסקיו של זיילר. כשהקליינטים הפוטנציאליים רואים את ההודעה כבר בפתיחת התערוכה, הם יודעים שעליהם להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים... אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר כאן מסר כביר: אלוקים לא שולח יהודי לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול לתת לו אותה גם בירושלים. השם שולח יהודי לקצה העולם כדי להרחיב את גבולות הקדושה. בכל נקודה שיהודי נמצא, הוא שגריר של השכינה, ותפקידו לחבר עוד אנשים לקדוש ברוך הוא.

שליחות קדושה

תורת החסידות מוסיפה ממד קבלי מעמיק לחובת העבודה והיצרנות. וכך היא אומרת: כל מפגש של יהודי עם העולם הוא למעשה הזדמנות לתקן את המקום. למשל, כאשר אדם עובד את האדמה מתוך כוונה טובה, כדי שאנשים יוכלו לאכול ולברך את השם, בכך הוא מייעד את האדמה אל תכלית בריאתה. כאשר הוא משתמש בכישרונו לשם שמים, למשל: מעניק שירות בהתנדבות למי שזקוק או מסייע לפעילות של קדושה – הוא הופך את הכישרון שלו לכלי בעל ייעוד אלוקי. וכמובן, הדרך הטובה ביותר לקדש את מקום העבודה היא באמצעות קיום שיעור תורה, תפילה וברכה. כל אלו פעולות שמרוממות את המקום ועושות ממנו "בית של אלוקים".

כָּל4 דָּבָר שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ אוֹ אוֹכֵל אוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי... יֵשׁ שָׁם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת הַשַּׁיָּכִים לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ (וְשָׁמַעְתִּי כִּי זֶהוּ הַטַּעַם שֶׁיֵּשׁ אָדָם שֶׁאוֹהֵב דָּבָר זֶה וְיֵשׁ אָדָם שֶׁשּׂוֹנֵא דָּבָר זֶה), וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹכֵל מַאֲכָל אֲפִילוּ שֶׁצֹּרֶךְ גּוּפָא הוּא, מְתַקֵּן הַנִיצוֹצִים. כִּי אַחַר כָּךְ עוֹבֵד בַּכֹּחַ הַזֶּה שֶׁבָּא לְגוּפוֹ מֵאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ אוֹ מַאֲכָל

דרך מועילה מאד 'לתקן' את המלאכה היא על ידי מתן צדקה. בכך אוסף אדם את כל כוחות נפשו שהושקעו בעבודה, בהשגת הכסף, ומעלה אותם בבת אחת לקדושה. בנתינת הכסף הזה, עליו עמל ויגע, לצדקה – הוא מרומם את כל אישיותו.

הרבי מדגיש כאן תובנה מיוחדת, שמגדירה מהפכה חשיבתית: רוב האנשים הם אנשים עובדים. רוב בני האדם ניחנו באופי חברתי ופעלתני, שמתאים לעבודה יצרנית, ומעטים מאד ניחנו ביכולת לשבת מבוקר עד ערב בישיבה וללמוד תורה. התופעה הזו מעבירה מסר בעל חשיבות מכרעת: הייעוד והתכלית של העולם, נעשה בעיקר על ידי 'בעלי העסק' ולא על ידי 'יושבי האוהל'! לכן הם הרוב. הם מגשימים את עיקר מטרת הבריאה. כמובן, אנו זקוקים במקביל לשבט מובחר ומיוחדת, העלית של "בני לוי", כדי להעניק לכולנו השראה ולמנוע מאתנו לשקוע בתוך עבודת החומר, אך עדיין זו רק השראה לדבר האמתי: שליחותם של בעלי העסק.

כעת אפשר להבין היטב מדוע זכה יעקב להצלחה גשמית ורוחנית עצומה, דווקא בשנים בהן היה פועל בביתו של לבן הארמי. דווקא שם, בחרן, הוא הקים את המשפחה היהודית היפה ביותר, שם הוא זכה לברכה הכי חשובה: נחת אמתית מהילדים. כי מי שמרחיב את גבולות הקדושה, זוכה שהקדוש ברוך הוא ירחיב את גבולות הקדושה שלו.

בגדי עבודה

נסיים בנקודה מלאת משמעות לחיי כולנו: הגישה הזו כלפי העבודה יכולה ליישב את אחת השאלות הקשות בספר בראשית. סיפור גניבת הברכות בידי יעקב, שלבש את בגדי עשו אחיו והונה את אביו, הוא סיפור קשה מאד. יצחק אבינו מאשים את אשתו ובנו במעשה רמייה, "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". בכל פעם שקוראים את הסיפור עולה מחדש השאלה: מדוע היו צריכים הדברים להתגלגל כך? האם רבקה לא הייתה יכולה לשבת עם בעלה על כוס קפה ולספר לו את האמת על עשו? האם לא הייתה דרך הגונה יותר להעביר את הברכות ליעקב? למה לשקר ולגנוב, למה?

הרבי ביאר את הדברים באופן נפלא (לקוטי שיחות, ג, 785): סיפור גניבת הברכות הוא לא כתם בקורות החיים של העם היהודי; להיפך: זאת הוראת דרך. התורה מעבירה כאן מסר קבוע, נצחי: יהודי צריך להשתמש בטקטיקת ההערמה וללבוש מדי שבוע מחדש את בגדי עשו. יהודי מחזיק בארון שתי מערכות בגדים: בגדי שבת ובגדי חול. בגדי השבת הם בגדי יעקב אבינו. כולם רואים עליו שהוא יהודי, שונה משאר העובדים במפעל. בגדי העבודה, לעומת זאת, הם בגדים של עשו. הוא נראה בהם בדיוק כמו כל העובדים סביבו. אומרת לנו התורה: עם כל הקושי, יהודי חייב לפשוט את בגדי השבת וללבוש את בגדי העבודה. זאת הדרך היחידה 'להתגנב' אל תוך העולם הזה ולקדש אותו. זאת הדרך הטובה ביותר לממש את תכלית הבריאה ולהביא אותה אל ייעודה הסופי בגאולה השלמה במהרה בימינו.