כמו כל זוג בשלהי שנות השלושים לחייו, רצינו גם אנחנו להתקדם לדירה מרווחת יותר. הדירה שבה התחלנו היתה קטנה עוד לפני שנולדו הילדים, אבל בהשוואה להיום היא היתה פשוט ענקית. דירה בת שלושה חדרים צפופה, חדר אחד לא ראוי היה אפילו להגדרה הזו, זו היתה נישה מנוצלת שנגנבה למעשה מהסלון לכיוון המרפסת. זה הפך להיות ברבות השנים, לחדרם של הבנים. במיטה אחת שנפתחת לשלוש בלילה ישנו שלושת הצדיקים שלי. בחדר השני ישנו ארבעת בנותינו כשכל הזמן אני מרגישה נקיפות מצפון מכך שלבתי הבכורה אין חדר משלה ופרטיות הולמת. בת שש עשרה, ילדה מקסימה, חכמה במיוחד, טובת לב, ותרנית. לא הייתי יכולה להתברך בילדה טובה יותר ממנה. פשוט מתנה. אבל לחני שלוש אחיות צעירות ממנה בהרבה (לאחר שלושה בנים) והחיבור ביניהן לחדר אחד הפך עם הזמן למאולץ ו(כמעט) בלתי אפשרי.

בחיים כמו בחיים, יש חלומות ולא כולם מתגשמים, רק חלקם ורק לפעמים... אבל, אם לא נחלום, איך נתקדם?! וכך הייתי מוצאת את עצמי לעיתים קרובות חולמת בהקיץ על בית רחב ידיים, שטוף אור, ארבעה חדרי שינה לפחות, סלון ענק ומרווח שבו נפתח שולחן רחב וארוך ומסביבו מסובים אורחים רבים. אמנם היינו מארחים לעיתים קרובות, אבל רק אנשים כאלו שיכלו לחזור לישון בביתם לאחר הארוחה.

היו הרבה אנשים ובעיקר בני משפחה, שרציתי לארח אבל זה היה כרוך גם בלינה ואנחנו לא יכולנו מפאת הצפיפות.

שנינו עבדנו בעבודות מסודרות, אבל בתור זוג מורים הרווחנו בקושי לכלכלת הבית. לעיתים נדירות נותר משהו לשים בצד. הודינו לה' כל יום על קורת הגג מעל ראשינו, כי יש לנו חברים שעדיין מסתובבים בדירות שכורות ולא מעטים, וכשהיה קשה וצפוף במיוחד נשכנו שפתיים והתגברנו.

ידענו, אם הקב"ה ירצה, ברגע אחד יפתח לנו עולם ומלואו, אף אחד לא מקבל על חשבון חברו, הקב"ה יכול לתת לכולם, ובשפע.

ואז.. יום אחד כמו באגדות ובספורים בעלי ההפי-אנד, בעלי הלך לסידורים בבנק. לאחד מהאנשים שעמדו בתור צלצל הסלולארי והוא כמובן ענה לשיחה, בעלי שעמד בסמוך אליו לא יכול היה שלא להקשיב לתוכן השיחה, היא התנהלה בקול רם, שהרי היה צורך להגביר את הקול מפאת רעש האנשים שבאולם.

"יודה, מה נשמע?" "אני בבנק. ב-ב-נ-ק. בשביל זה כל הרעש הזה".

"מה?" "כן, מצאנו דירה ברחוב החרוב 32, ב"ה דירה נחמדה מאוד".

"נו יודה, מצאת לי קונים?"

..."נכון.. נכון.. אתה צודק".

" מה?" " כן.. 4 כיווני אוויר ויש גם מרפסת. דירה ענקית אני אומר לך".

"תראה, תגיד לו שאני מוכר במחיר הפסד של ממש. לרחוב כזה יפה ושקט, לבניין כזה בשכונה כזאת טובה המחיר הזה זה 'בעל הבית השתגע'...".

.....

"מה פתאום?! יש לנו חמישה חדרים ושיפצנו את כל המטבח לפני שנתיים".

.....

"נו יודה אתה יודע שאנחנו לא יכולים להמשיך לגור שם אני חייב את הכסף בדחיפות. אמרתי לך יודה, כבר מצאתי דירה".

בעלי שעמד בסמיכות אליו, לא האמין למשמע אוזניו. הרגיש שמשמיים זימנו לאוזניו את השיחה הזאת. הוא חיכה שהאדון הנכבד יסיים את שיחתו, ואז ניגש אליו וביקש לשוחח עמו.

"אדוני, לא נעים לי, אבל לא יכולתי שלא להאזין לשיחתך, וכנראה שהכל בהשגחה פרטית. יתכן שאני הקונה שאתה מחפש לדירתך. שמעתי שאתה מוכר דירה בת חמישה חדרים עם מרפסת האם תוכל לתת לי פרטים נוספים?"

דירה משמיים

אדון לוי ממש התרגש. הוא סיפר לבעלי אודות הדירה, ובעלי היה בטוח מרגע לרגע שזו הדירה שלנו משמיים וזאת הסיבה שבמקום להמשיך מהבנק לקניות, הוא נסע אחרי אדון לוי לדירתו על מנת שיוכל להתרשם ממנה טוב יותר.

מעבר לגודלה וליופייה של הדירה, ההפתעה הכי גדולה היתה לגלות שמרפסת השמש הצמודה לדירה הינה בעצם סוכה פוטנציאלית. זה היה ממש "המכה בפטיש" וכל מה שנותר היה פשוט לקבל את הסכמתי. ואני? אני הייתי עוברת דירה לשם עוד באותו היום אילו באמת יכולתי. הדירה הייתה בעיניי פשוט מושלמת.

למרות שבעלי היה בטוח במאה אחוזים שאסור לנו לפספס הזדמנות כזאת, ניסה בעלי להתמקח והצליח להוריד את בעל הדירה בסכום ניכר כמו גם לקבל ממנו הסכמה לקבל מרווח זמן של חודשיים בהם נמכור את דירתנו ונעביר אליו את הכסף.

מכיוון שבעלי מצא בעצמו את המוכר נחסך מאיתנו גם הצורך לשלם דמי תווך. חתמנו חוזה בנוכחות עורך דין, ותקענו כף לעסקה מוצלחת.

לא נזקקנו לחודשיים על מנת למכור את הדירה. מכרנו אותה בקלות ובמהירות ובמחיר מצויין. יכולנו לשלם על דירתנו החדשה בקלות יחסית עם משכנתא קטנה ונוחה.

החלום שלנו התגשם? לא בטוח. היום כשאני משחזרת את רצף האירועים ברור לי שהכל מכוון משמיים, ויש לנו תפקיד חשוב למלא ברחוב הסביונים שלוש. כי אחרת לא ברור לי איך, איך לא שאלנו את עצמנו את השאלה המתבקשת, כיצד נמכרת דירה מדהימה ברחוב יוקרתי במחיר נמוך כל-כך? מדוע הבעלים להוטים למכור? ואיך לא שתנו לבנו לכך שעל 4 דירות מתוך שתים עשרה דירות התנוססו שלטים למכירה/ השכרה של מתווכים שונים ומשונים?

היינו עיוורים וחרשים. רצינו כל כך את הדירה ולא ראינו את אורות האזהרה המהבהבים, וכששמנו לבנו אליהם כבר היה מאוחר מדי...

בבוקר אביבי שטוף שמש, העמסנו את תכולת דירתנו על משאית גדולה של חברת הובלה ידועה ועברנו לביתנו החדש. ועד כמה שהיה לנו קשה להיפרד משכננו היקרים והטובים, היינו מרוגשים ושמחים עד בלי די.

השכנה מהקומה הראשונה של הבניין החדש ברכה אותנו בלבביות, אבל לי היה נדמה ששפת הגוף שלה משדרת לנו משהו הפוך.. הייתי מגדירה זאת, השתתפות בצער, היא ממש נדה לנו ברחמים, לא מבינה איך נפלנו בפח.. אמרתי לעצמי שזה רק נדמה לי.

אבל מהר מאוד הבנתי שזאת האמת.

השכנה

הגברת עמדה במעבר שבין דירתה לבין דירתנו. הביטה בנו כאילו הרגע נחתנו מהמאדים. לבושה היתה בחלוק מהוה, בידיה החזיקה סוג של מגב וכל שפת גופה שידרה דריכות ועצבנות.

עיניה הקטנות הצטמצמו יותר ויותר בניגוד בולט לפיה שנפער בתדהמה מול כל ילד נוסף שגילתה כי גם הוא שייך למשפחתנו – השכנים החדשים מהדירה ממול.

ברכנו אותה בנימוס לשלום, הצגנו את עצמנו אבל היא אפילו לא התייחסה אלינו, כולה הקרינה כעס, או יותר נכון כעס מלא בבוז.

מתוך דירתה נשמעו נביחות כלב עצבניות, והיא מדי כמה דקות הפסיקה את עמידתה המאיימת ופתחה בצרור קללות קולניות לעבר בעל החיים האומלל.

גברת מתוקה אגסי, היתה אימת הבניין כולו והפכה את חיי הדיירים למרים כלענה.

אסור היה באיסור מוחלט להרעיש בין שתיים לארבע. ואני מתכוונת שאסור היה אפילו לצייץ או להתעטש. היא איימה עלינו כי תזמין משטרה אם חס וחלילה ארוחות השבת ימשכו מעבר לשעה אחת עשרה בלילה ונעיז לשיר שלא לדבר על להרעיש לאחר שעה זו. אבל אצלה הרדיו היה דלוק בקולי קולות, וגם המכשיר ההוא, כולל בשבתות ובימים טובים. המכשירים פעלו בכל העוצמה גם כשנעדרה מהבית.

היא סירבה לשלם לוועד הבית, נעדרה מאסיפות הוועד. הייתה דופקת במקל על כל רעש שנשמע אם מלמעלה אם ממול. אם הייתי מניחה שקית של זבל מחוץ לדלת הדירה כדי שיזכרו להשליך אותה למכולות האשפה שלמטה, היא היתה מפזרת לי אותה סביב הכניסה, מאיימת שתצלם ותשלח תלונה לנציב תלונות הצבור או לאגף לתרבות הדיור.

ממני דרשה לנקות את המעברים ואת המדרגות משום שלטענתה ילדיי מלכלכים אותם בכל פעם שהם עוברים והיתה מתקשרת אליי, עשרות פעמים לעבודה ולבית בכדי להתלונן. כשהייתי מאיימת כי אזמין לה משטרה בגין הטרדה, היא הייתה מאיימת עליי כי תדווח עליי לרווחה בגין הכאת ילדיי. דבר מופרך לכל הדעות. אבל מתוקה מרת הנפש גרמה לי לפחד ממנה ומאיומיה.

היא היתה מאיימת על ילדינו ועל ילדי כל הבניין כי תתפוס אותם ותשלח אליהם את הכלב לו רק יעיזו לעצבן אותה. סתם כך, בלי סיבה מיוחדת.

בקיצור, החיים ברחוב הסביונים הפכו לסיוט. לא פלא שהדיירים הקודמים עזבו, ושיש עוד רבים שמתכוונים לעשות זאת. שאלתי את אחד הדיירים אם תמיד היא הייתה כזאת. מסתבר שלא.

מתוקה הייתה אישה סגורה ומוזרה מאז ומתמיד אבל דיירי הבניין לא סבלו ממנה מעולם, וכל עוד הייתה נשואה לאדם אצילי והגון שטיפל בה ובשיגיונותיה, אף אחד לא חש בנוכחותה המאיימת.. לזוג אגסי לא היו ילדים. אחת השכנות טענה שהיה להם ילד שנפטר בנסיבות טרגיות ומני אז הפכה מתוקה למרת נפש עד מאוד. וכשבעלה נפטר לפני שנים ספורות ממחלה והיא נשארה גלמודה ללא קרוב ומנחם, החלו הדיירים לסבול.

בגלל הכבוד הרב שרכשו לבעלה המנוח, בנוסף לרחמים שעורר מצבה האומלל, נמנעו הדיירים מלנקוט בצעדים חריפים. והיא מצידה רק הלכה ושכללה את הצקותיה לשכנים. כאילו הכריזה על כולם מלחמה. ואני השכנה ממול סבלתי ממנה פי כמה וכמה.

המצב הלך והתדרדר עד כדי כך שביקשתי מבעלי למכור את הדירה ולעבור מכאן לפני שאצא מדעתי. הבנתי היטב מדוע עזבו הדיירים הקודמים, הבנתי גם את כל אלו שמנסים לברוח מכאן למקום אחר. המגורים בשכנות לגברת אגסי הפכו בלתי נסבלים בעליל.

אני מודה שהמחשבה כי עליי לארוז ולעבור שוב דירה ייאשה אותי, מה גם שהדירה הייתה פשוט נהדרת. ניסיתי לחשוב על כל רעיון שיוכל לפתור את הבעיה

ואולי מתוך מצוקותיי נבט בי לפתע רעיון מהפכני. פתאום "נזכרתי" שאני חסידת חב"ד ובתור שכזאת עליי לדעת שחושך לא מגרשים במקלות, וגם לא עוזבים לאנחות.

הופכים את המר למתוק

פתאום נחתה בי ההכרה שמתוקה אומללה ומתוך אומללותה הבלתי נסבלת היא עושה את מה שהיא עושה, הבנתי כי מתוקה שכנתי פשוט זקוקה לתשומת לב. והיא למרבה הצער זוכה לכך בשפע בעקבות מעשיה.

כינסתי את כל בני המשפחה והודעתי להם כי מעתה אנו מתחילים לארח ולהתייחס למתוקה בהרבה מאוד כבוד וחמלה. זה הפרויקט הבא שלנו. אפשר גם לקרב את הקרובים.

שקט מוחלט השתרר בסלון. שקט של תדהמה והלם מוחלטים. האם יצאתי מדעתי? האם אני, שלא מפסיקה להתלונן על השכנה ומפצירה לעבור דירה, באמת מתכוונת למה שאני אומרת?! אבל התכונתי לכל מילה והייתי נחושה אף לבצע.

בתחילה שלחתי את אחד הילדים עם עוגה שאפיתי. מתוקה אמרה לו מעבר לסדק שהיא לא אוכלת עוגות ואם היא רוצה משהו מתוק היא יכולה לרדת לקונדיטוריה.

הילד חזר עם פרצוף של 'אמרתי לך'. אבל אני החלטתי שאני לא מתייאשת. המשכתי לשלוח עם ילדיי פעם חלות, פעם סלט מעניין. בפורים משלוח מנות ענקי ואפילו הזמנתי אותה לשבת. התגובות הראשונות שלה היו נוראיות, מלאות באירוניה, ציניות ואמרי שפר אבל אני החלטתי לא להיעלב.

הצענו לה עזרה בכל דבר.

"מתוקה, אני הולכת לקניות, להביא לך משהו?"

"מתוקה, בעלי קופץ לדואר. את רוצה שהוא יעשה בשבילך משהו?"

אני מודה, בהתחלה היא הייתה מסויגת ולא האמינה. לאט לאט, משהו בה החל להשתנות. היא כבר לא היתה נוקשה כמו פעם, היא אפילו חייכה מדי פעם, דמותה כבר נראתה פחות ופחות מאיימת. כשהזמנתי אותה בפעם החמישים ושמונה לשבת וציפיתי ל'מה פתאום' הרגיל, הופתעתי כשאמרה לי "טוב, למה לא בעצם".

השבת עם גברת אגסי הייתה משהו שבחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שהוא יכול להיות מציאותי. מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון. שבת יפה ומרגשת. הלבבות נפתחו, מתוקה נפעמה משולחן השבת, מהמאכלים, השירים והאווירה כשהזמנתי אותה בפעם הבאה היא כבר ענתה 'בטח' בפה מלא.

מתוקה השתנתה לאט לאט. היא הפסיקה להציק לשכנים, לאיים, להדליק מכשירים בקולי קולות. נוכחותה הפכה לנעימה וגילינו שמתחת לחזות המאיימת מסתתרת אישיות מעניינת וחכמה. כמו יהלום שעבר תהליך ליטוש עמוק, הפכה מתוקה משכנה מרת נפש לשכנה טובה שכולם אוהבים ומעריכים.

מהרגע שהבינה עד כמה עוללה רע ובעיקר לעצמה, עשתה הכל, אבל הכל, כדי לפצות על מעשייה. היא התנדבה תדיר לטפל בכל העניינים הקשורים לרשויות. הפכה לגננית של הבניין וטיפלה במסירות בעציצים, בעצים ובצמחים הרבים.

מתוקה השתנתה לטובה. השכנים לא הבינו איך וכיצד ופשוט ברכו על הנס שאירע ועל המהפך. אבל אנחנו ידענו שהמהפך היה איטי ולעיתים מייאש אבל משתלם מכל הבחינות. הרווחנו את דירתנו בחזרה, קבלנו שכנה חדשה לחלוטין אבל בעיקר הצלחנו להעביר לילדינו מסר חינוכי מן המדרגה הראשונה, מסר שלעיתים קשה להעביר כשאתה מוקף בידידים ובאוהבים.

ילדיי מבינים היום שזה אמנם נחמד להכניס הביתה אורחים שנעים לנו מאוד בחברתם, לאהוב את מי שאוהב ומעניק לי פידבק חיובי על מאמציי עבורו. אבל אנחנו מצווים לאהוב כל יהודי, כולל גם את מי שפחות נעים בחברתו וזו החכמה וזה לא קל בכלל. כשמבינים זאת רואים שדברים משתנים בצורה מופלאה וגם האויב יכול להפוך לאוהב וגם רחוק מאוד יכול להתקרב.

(הפרטים האישיים שונו כדי לשמור על פרטיות אלו המוזכרים בסיפור)