זו הייתה החתונה השלישית והאירוע הרביעי לאותו השבוע, כבר הייתי די מותשת. אז בחתונה של משפחת ארד, מכרים מהשכונה, חשבתי לפרוש מוקדם יותר ולנסות לתפוס עוד כמה שעות שינה – מצרך שנזקקתי לו נואשות בעקבות השבוע הרווי והעמוס שנחת על כוחותינו ב"ה, ורק שמחות עלינו ועל כל עם ישראל. ידעתי שלמחרת מחכה לי יום עמוס ומאתגר במיוחד. כרגיל מחשבות לחוד ומציאות לחוד... למרות שלמרבה ההפתעה, הרגשתי יותר ערנית ממה שהייתי כשהגעתי..

כשסוף סוף עמדתי לצאת מהאולם ניגשה אליי אסתר ושאלה אותי אם תוכל להצטרף אליי ואם אוכל לתת לה טרמפ.

הסכמתי בשמחה.

האמת שלא הכרתי אותה קודם בכלל אבל היא נכנסה לי ללב מהר מאוד. ישבנו סביב אותו השולחן,ישבה שם מכרה משותפת לי ולה שערכה בינינו היכרות.. נשים כידוע, לא צריכות יותר מדיי בשביל לפתח שיחה ולמצוא נושאי עניין משותפים. היא באה עם אנרגיות, וכבשה אותי ואת כל יושבות השולחן בחוש ההומור ובשמחת החיים המתפרצת שלה. אבל לא יצא לנו לדבר כל כך הרבה כמו שהתפעלנו מאיך שהיא באה באמת לשמח חתן וכלה. היא הצליחה לגרום לכולנו, כן, כולל אותי (!), לקום ולפזז סביב הכלה. היא הצליחה לארגן מעגלים והפעילה את הבנות בצורה כמעט הייתי אומרת מקצועית. למרות העייפות שלי, מצאתי את עצמי רוקדת ועוד נהנית מזה.

הייתי בטוחה שהיא כנראה החברה הכי טובה של האמא של הכלה או מישהי מאוד קרובה למשפחה. קצת התפלאתי שנודע לי שהיא בסה"כ איזו בת דודה רחוקה...

כנראה שציינתי באיזשהו שלב, שאני גרה בפתח תקווה וזו הסיבה בשלה הרווחתי טרמפיסטית מרתקת, וסיפור מדהים לחלוק עמכם.

אני חייבת להקדים ולומר, שאילו לא הייתי שומעת את הסיפור ממקור ראשון, ולוליי הספקתי לתהות על קנקנה של זו המספרת אותו ולהתרשם שאכן, מדובר באישה אינטליגנטית מהימנה ומרשימה. הייתי בטוחה שהסיפור מופרך. קצת מוזר, ולא נראה כל כך הגיוני.

מסתבר שהחיים הרבה יותר מעניינים ממה שחושבים שהם. מסתבר שאנשים נורמליים יכולים לעשות דברים קצת מופרכים, בעיקר אם הם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשותו. כך או כך תשפטו אתם בעצמכם.

הנעתי את האוטו ויצאנו לדרך, החמאתי לה על הרוח השמחה שהכניסה לחתונה. זה אמנם היה קל כי היו לכלה עשרות חברות ותזמורת אנרגטית במיוחד אבל אין ספק שהיא הוסיפה רבות.

"את לא סתם רקדת, את העברת איזה מסר בריקוד שלך. קשה לי להסביר למה אני מתכוונת".

"אני חושבת שאנשים לא תמיד מבינים את החשיבות שיש בלשמח חתן וכלה, איכשהו זה לא נעים להם לקום ולרקוד אם הן לא מרגישות ממש קרובות. אבל תאמיני לי שאם הן היו יודעות כמה זה משמעותי הן היו זזות הרבה יותר מהר. תמיד אני מרגישה שלאנשים יותר מזיז רק אם יש סיפור טרגי מאחורי החתונה... נניח אם היה מדובר ביתום ויתומה. או אז אני מבטיחה לך שלא היה צריך להרים את האנשים, הם היו מתרוממים מעצמם. ככה זה אנשים יותר משתתפים בצערם של אחרים מאשר בשמחה שלהם... והאמת שגם אני הייתי כזאת".

ואז היא מסתכלת עליי בעיניים צוחקות ובפה ממתיק סוד ואומרת לי "את יודעת, אני חייבת לספר לך משהו..."

אני איך שאני מריחה סיפור טוב, נפתחים לי החיישנים, מתחדדים לי החושים, הרגשתי עוד לפני שהתחלתי לשמוע משפט אחד, שהסיפור שהיא הולכת לספר לי הולך להיות מעניין וצדקתי.

תראי, אני דווקא לא כל כך שמחה בטבע שלי כמו שזה נראה, אני יותר מתמקצעת בלתרגל שמחה, אני מנסה לעבוד על השמחה שלי. תאמיני לי זה לא כזה טבעי כמו שזה נראה, למרות שאני כנראה ממש ממש משתפרת אם אני מצליחה ככה לתעתע בכולן.

התייתמתי לפני כשנתיים מאימא שלי... אימא שלי... אני יודעת שזה נשמע מאוד לא אובייקטיבי, אבל זכיתי לאמא הכי מיוחדת בעולם... אין הרבה אמהות כאלו... אימא שלי ידעה לקרוא את הילדים שלה כמו ספר. ואנחנו אהבנו אותה אהבת נפש ונתנו לה "לקרוא" אותנו חופשי, הייתי מתייעצת איתה המון, היא לא הייתה דברנית גדולה אבל כל משפט שלה היה פנינה. היא הייתה מאוד שלווה, עם אמונה גדולה. ככה היא גם האמינה לרופאים שלמרות שלא הפסיקה להטריד אותם ולבקש מהם לבדוק אותה שוב ושוב, אמרו לה שהכאבים שלה הם שום דבר, סתם דלקת כרונית ועקשנית ונתנו לה כדורים אותם החליפו מדי פעם. ככה במשך שלוש שנים איבדנו זמן יקר והמחלה הלכה והתפשטה, וכשכבר עלו על הבעיה האמיתית היה מאוחר מדיי, איבדנו אותה כל כך מהר שזה היה שוק שעד היום אני יכולה להגיד שבקושי המשפחה מתמודדת איתו.

משהו בי מת יחד איתה. למרות שאנחנו משפחה ענפה וב"ה אני נשואה ובעלת משפחה ברוכה משלי, החיים לא חזרו ולא יחזרו להיות לעולם כמו שהיו קודם גם אם יש לי אלף סיבות שמחות לקום בבוקר.

אני מאחלת לך שלא תדעי ולא תביני לעולם! האבל היה כל כך גדול שלא התחשק לי לחיות ולא הבנתי איך אנשים ממשיכים את החיים שלהם כאילו כלום לא קרה, רציתי לצעוק לכל העולם שיעצור מלהסתובב, כי אימא שלי לא פה וזה נורא ואיום שהכול ממשיך כאילו כלום. אנשים מחתנים, מברמצים, הולכים לעבודה, יוצאים למסעדות. איך הם יכולים?! האבל לקח ממני את הרצון לשמחה, אבל לאט לאט גיליתי שאני סופרת את החודשים והימים לקראת סיומה של השנה שבמהלכה הפסדתי ארבעה אירועים משמעותיים וחיכיתי כבר לאירוע של היום שאחרי אבל הוא משום מה בושש לבוא. רציתי נואשות ללכת לחתונה לא משנה של מי, ולרקוד. מעולם לא הייתי מהרקדניות המובהקות אבל הרגשתי צורך נואש שקשה לי להסביר, רציתי לרקוד ולשמוח, ולשמוע מוזיקה ולשיר בקצב, רציתי לנקז את כל האבל הזה דרך הרגליים, אבל לא יכולתי כי אני עדיין באבל.

אז אני מתביישת להגיד לך שממש עשיתי טבלת ייאוש וחיכיתי כבר לרגע שהשנה תסתיים בכדי שאוכל סוף סוף לחיות. סיימתי את השנה אבל שום חתונה לא נראתה באופק, לא בר מצווה ולא בת מצווה. נאדה גורנישט. אבל הרצון הזה ללכת לחתונה ולרקוד עד שאפול מהרגליים היה חזק ממני. אז קיבלתי החלטה.

בעלי חשב שנפלתי על הראש. הוא היה המום מהרעיון. אני לא צוחקת כשאני אומרת לך שהוא תלה בי זוג עיניים שתולים באדם שלא בטוחים בשפיותו. הוא לא האמין שאני אומרת לו שאני רוצה, מבקשת ומתחננת שיצטרף אלי, נתלבש יפה ונלך לחתונה.

"הוא שאל של מי, ואני אמרתי לא משנה, העיקר חתונה.

"רגע, תני לי להבין, את מתכוונת להיכנס לחתונה של אנשים שאת לא מכירה ופשוט להתחיל לרקוד?!"

"את רצינית?"

"מאוד".

" את בטוחה?"

"הכי בטוחה"

"אבל, איפה נמצא חתונה עכשיו?"

"מה הבעיה?! ניסע לבני ברק. יש שם עשרות חתונות. נמצא לנו איזו חתונה, ניכנס ונשמח."

בעלי היה קצת היסטרי, הוא תמיד קצת היסטרי כשהוא מגלה שהוא מאבד שליטה, כנראה שהוא כבר הבין שאין מה לעשות והוא עומד להסיע אותי לחתונה כלשהיא אי שם בבני ברק, חתונה שאנחנו כלל לא מוזמנים אליה וגרוע מכך, הוא עומד לשתף פעולה".

"אבל אסתי, איך נשמח? על תקן מי? מה? "

ואז נצנץ לי פתאום רעיון מבריק, "נלך לאביעד ונשאיל ממנו את 'שמלקה'."

'שמלקה' זו בובת ענק מצחיקה, שמכניסה המון עניין ופלפל ומרימה את השמחה לגבהים אחרים שאביעד השכן שלנו שהוא בחור מיוחד, ליצן רפואי בין השאר ובהחלט בן אדם לא שגרתי לוקח אותה איתו בכל פעם כשהוא מוזמן לחתונה. כ'ששמלקה' בשטח אין מתח. להפך ממש, יש בובה, ויש שמחה רבה.

האמת היא שאביעד לא מסכים להשאיל את הבובה לאף אחד. וזה הגיוני ומובן לנו לגמרי אבל כשהוא שמע את התוכנית שלי כנראה שגם הוא הבין שהפעם אין לו ברירה. קיבלנו את 'שמלקה' בלי בעיות בכלל. ליתר ביטחון הוספתי שקית שלמה של אביזרים יוצרי עניין ורעש שקניתי בהכול בשקל. התלבשנו יפה, נכנסנו לאוטו יחד עם 'שמלקה' ושמנו פעמינו לעיר בני ברק, תרים אחרי החתונה האולטימטיבית.

מצאנו חתונה. נכנסנו לאולם, ראיתי את הכלה עומדת ורוקדת עם שתי חברות. זה היה ריקוד די עלוב, בכלל האולם היה נראה די אנמי. הייתה אווירה קצת כבדה באולם. רוב האורחים ישבו על כיסאותיהם וסעדו את ליבם במנה הראשונה. התזמורת ניגנה בפרופיל נמוך, אבל אני הגעתי עם אנרגיות שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותן, כאילו כל ישותי ידעה שבשעות הקרובות אני מקדישה את חיי לשמח את הכלה הזו. ויהי מה.

נכנסתי למעגל הקטן והתחלתי לרקוד ולהלהיב את הבנות, שהיו בטוחות מן הסתם שאני קרובת משפחה מדרגה ראשונה. (מהצד של החתן...) אח"כ רצתי לעבר חברותיה ושאר האורחות ופשוט הרמתי אותן מהכיסאות שלהן וגרמתי להן לרקוד כמו שלא רקדו מעולם. במקביל בעלי נכנס עם שמלקה ופשוט התעלם מהמבוכה. (קרוב משפחה של הכלה אלא מה...) התרכזנו במטרה, נטו לשמח חתן וכלה. בלי סנטימנטים, אינטרסים, הכרות אישית וכדומה. אנחנו פה כי צריך. נקודה.

מה צריך? לו הייתם שואלים אותי , צריך – היה הצורך שלי לחיות ולייצר שמחה לחיים שלי. רציתי להתנתק מהאבל, ידעתי שזה הדבר שישחרר אותי, וידעתי שאמא שלי ז"ל תשמח שחזרתי לעצמי.

אבל אם הייתם שואלים את האדון הגבוה עם הזקן הלבן והעניבה הכחולה שניגש אלינו בסוף הערב הייתם מקבלים את התשובה הזו: " מי אתם? איך ידעתם לבוא לכאן ולשמח? כל הכבוד לכם!!! המשפחה הזו קמה מאסון כבד. למרות השמחה הגדולה עדיין כולם אפופי תוגה בשל האסון שפקד אותם. איך ידעתם לבוא דווקא לכאן?! הפכתם את החתונה הזו למשהו מדהים. זו החתונה הכי שמחה שנכחתי בה בזכותכם! באמת כל הכבוד לכם!"

זהו. זה הסיפור שרציתי לספר לך.

"הרגשתי באותם רגעים כאילו סגרתי מעגל. הרגשתי גאולה. כן זאת המילה, גאולה. בטרם יצאנו אל הדרך, התפללתי לה' ממקום עמוק ופנימי בתוכי, התפללתי שאוכל לצאת מהמצב, "כי בשמחה תצאון" להשתחרר מהאבל ולחזור לחיים. והנה בחתונה הזו עברתי איזשהו תהליך ריפוי מדהים, הקב"ה עזר לי להוציא את הרצון שלי אל הפועל, אבל באיזו צורה מדהימה הוא הלך איתי את כל הדרך, וכיוון אותי ליעד המתאים ביותר. זה היה מעורר השראה לדעת שהצלחתי לא רק לשמח את עצמי אלא לשמח על הדרך משפחה נוספת שעברה סיטואציה דומה, ממש דומה בדומה ירפא".

ואני חושבת כמו תמיד, שרק אצל יהודים קיימים כאלה סיפורים מרגשים בהם עצב ושמחה משמשים בערבוביה. כמו שבחתונה שוברים את הכוס לזכר ירושלים, ומביעים בכך ששמחתנו אינה שלימה היות ולקב"ה עדיין אין בית, וכשם שרבי עקיבא צחק כשראה שועלים בין הריסות המקדש כי ראה בחזונו את הגאולה. כך גם הקב"ה רוצה שנקום מתוך ההריסות, מתוך האבל ונראה בחזונינו את הגאולה כפי שהיא עתידה לקרות ופשוט נשמח, נקום, ונשחק ונפזז כל אחד מהמקום שלו, עם הניסיונות שלו ועם החזון שלו. כי אם הקב"ה יכול להביא חורבן, מה זה בשבילו להביא גאולה?