אני יודעת ש"תינוקת" חייבת להצטרף לכל נסיעה אבל בסתר לבי מעדיפה שתישאר בבית. שתישכח. אין סיכוי שזה יקרה. יש כאן קשר מיוחד, עוצמת רגשות מעוררת קנאה. ויש כאן, אימא אחת, שיודעת את האמת ובכל זאת דוחפת לתיק בובה אחרת יפה יותר. שיהיה.

אורזים. נוסעים לשבת, אני מכינה תיק מיוחד לשמיכה, לספרים ולצעצועים של בתי, אני דוחפת פנימה את הבובה הבלונדינית עם שמלות המלמלה שעלתה לי הון. אבל יודעת שאני עושה זאת רק בשביל הפרוטוקול. בתי לא תסתכל עלייה.

יש לה, לילדתי היקרה שלל בובות בשלל צבעים, סגנונות ויכולות טכניות. אחת יותר יפה ומשוכללת מחברתה, ובכל זאת הבובה האהובה עליה ביותר נראית כמו משהו ששלשום הייתן זורקות לפח בלי שום נקיפות מצפון. היא מצ'וקמקת מרוב כביסות, שחורה משחור, בכל כביסה היא מתכהה יותר ויותר, העיניים כבר מזמן יצאו ממקומן והן תרות להן אחר מקום חדש בפנים, בבחינת משנה מקום משנה מזל. בגדיה מרופטים, איבריה מדובללים, ובכל זאת בעיני בתי היא הבובה היקרה והיפה ביותר.

היא הולכת איתה לכל מקום, ידיהן שלובות אחת בשנייה, ממש באשר תלכי אלך.

היא דואגת לה במובן הכי רחב של המילה. מדהים אותי בכל פעם לראות ילדה בת שלוש וחצי עם פוטנציאל אימהי כ"כ מרשים. קוראים לה תינוקת והיא עלתה לנו פחות מחמישה דולר והיא הסיבה שבגינה יש לי תובנות מעניינות על יופי, ועל הדברים היקרים והמשמעותיים ביותר בחיים.

אני יודעת ש"תינוקת" חייבת להצטרף לכל נסיעה אבל בסתר לבי מעדיפה שתישאר בבית. שתישכח. אין סיכוי שזה יקרה. יש כאן קשר מיוחד, עוצמת רגשות מעוררת קנאה. ויש כאן, אימא אחת, שיודעת את האמת ובכל זאת דוחפת לתיק בובה אחרת יפה יותר. שיהיה.

תבינו, בכל פעם שיצאנו לגינה, נסענו להתארח, ובתי החליטה לקחת את "תינוקת" איתה, הייתי צריכה לנשום עמוק ולהיכנס לאיזו מגננה בדבר הייצור המוזנח שלא מש מבין ידיה של בתי. מה תגדנה כל החברות, השכנות או הסבתות. התסריט הצפוי התגלגל במוחי ומצאתי את עצמי עורכת סימולציות הזויות בכדי להתכונן לתגובות הצפויות.

כי מה, אתם באמת לא יכולים לרכוש לילדה בובה חדשה. מה עד כדי כך?!

ומה באמת יש בבובה הזו שהופך אותה לדבר יקר כל כך עבורה.

ישבתי להתבונן בדבר.

כשהייתה בת שנתיים החלטנו לקחתה בפעם הראשונה לרבי. לא ידענו שחלק גדול מהזמן שתוכנן לנסיעה יעבור עלינו סביב מיטתה. היא תפסה איזה וירוס בדרך לשם, עוד במטוס. את הלילה הראשון אחרי נטילת אקמול, העברנו בקושי. עוקבים בדאגה אחר נשימותיה המואצות. בחמש וחצי בבוקר כבר לא יכולתי והערתי את חברתי הטובה להתייעצות דחופה. הייתי היסטרית. הזמנו אמבולנס של "הצלה" ונסענו ישירות לטיפול נמרץ.

ב"ה מצבה התייצב במהירות ולאחר אשפוז בן יומיים שוחררנו הביתה.

בעודנו שם, רצתי לאחת החנויות שמצאתי בסביבה ורכשתי עבורה צעצועים. רציתי להנעים לה עד כמה שאני יכולה את הזמן. בין השאר קניתי לה בובה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא החזיקה את הבובה הסגולה בידיה והצמידה אותה אל לוח ליבה. חובקת אותה בחוזקה בשתי ידיה הקטנות וממלמלת לתוכה את כל הכאב, הצער והבלבול שהיו מנת חלקה בימים האחרונים.

חשבו מה עבר על ילדתי, על הגוזל הרך והקטן שלי, היא חצתה יבשות בטיסה מתישה. חולה וחסרת אונים. מדינה זרה, בית זר, שפה זרה, וכעת בית רפואה עם שלל אנשים שונים ומשונים.

הבובה הזו הייתה שם בשבילה ברגעים הקשים, הכילה אותה, היוותה עבורה מקור למשענת ולנחמה. עד היום.

הבובה הזו שעלתה לי פחות מחמש דולר, ונראית היום כמשהו שאבד עליו הכלח לחלוטין, הרבה יותר יפה בעיניה מכל בובותיה האחרות. הבת שלי זוכרת לה חסד נעורים. בעיניה הבובה יפה במיוחד, לא משנה לה מה אומרת הסביבה.

אז מה מפליא אותי כל כך, ממה אני באמת מתפעלת כשאני מסתכלת על בתי ועל יחסה האוהב והרגיש ל"תינוקת"? ההבנה, שאני עומדת מול קשר אמיתי, נדיר. סיטואציה אמיתית ולא מזויפת. שלא "זורמת" עם מה שחושבת הסביבה. הסיטואציה הזו שבה בן אדם בוחר לנהוג בצורה כנה עם רגשותיו נדירה. אני רק יכולה לקוות שהחיים לא ילמדו אותה את מה שאנחנו לומדים מהר מדיי:

שכל מה שלא יפה לי לא שווה לי.

ושאם לילדים שלך משחקים יוקרתיים משמע אתה הורה טוב.

ואם הבית או הרכב שלך נוצץ, ומעוצב, החיים מחייכים אלייך.

ואם יש לך תמונות בשלל פוזות בחו"ל,את/ה חי את החיים הטובים.

ואם אתה פוטוגני בתמונות ונראה נהדר משמע אתה מאושר.

ואם יש לך מאות חברים בהגדרה. סימן שאתה מוקף חברים.

ואם בסטטוס שלך מופיע תואר ומקום עבודה נחשב סימן שהצלחת בחיים.

ואם אתה מסתובב בחברת אנשים מפורסמים, (ומצליח להנציח את זה) אתה אדם חשוב.

ואם בתמונות המשפחתיות כולם מחייכים מאוזן לאוזן סימן שאתם משפחה מאושרת.

ואם יש לך הוכחה מצולמת לארוחת ערב מפוארת שערכת, עוגה מדהימה שאפית, מתכון מסובך.

את בלעבוסטה למופת!

תמונות נוצצות מגדירות את מציאותך הנוצצת. אתה מצטלם בפוזות הכי מחמיאות, באתרים הכי יפים, במיטבך. ואיך אתה מאושר. האומנם?!

כל כך קל ליפול ברשת. אנחנו מוכרים לעצמנו ולאחרים אשליות. אני לא אומרת שאין קשר אמיתי בין התמונות לבין המציאות, ברור שכן.

נדמה שכל רגע מונצח אכן קיים, אך האם הרגע הזה אכן אמיתי, האם הוא באמת משקף את המציאות. גרוע מכך, אם אנחנו יודעים שהרגעים הללו לא תמיד משקפים את המציאות אך בוחרים בכל זאת לקנות את האשליה שהם מוכרים אנו עלולים להישאר קרחים מכאן ומכאן.

לפעמים נדמה לי שאנחנו בוחרים לחיות בשביל הרגעים הקטנים שהצלחנו להנציח במצלמה. מה עם אותם רגעים שלא הנצחנו, האם הם לא קיימים? נדמה לי שבקלות אפשר לשכוח, להתעלם ולפספס את המציאות האמיתית שיש בה גם אפור, שגרה, שעמום, חוסר אסטטיקה וחוסר שלמות רק מה, היא לא תמיד מצטלמת טוב. אבל היא אמיתית וזה מה שיפה בה.

האם אנחנו זוכרים להנציחה בלבנו? ואם לא הצלחנו להנציח את עצמנו בסיטואציות קסומות האם בהכרח חיינו אפורים ואנחנו פחות מאושרים. נו באמת.

כי אם יש לך לפחות חברה אחת אמיתית את עשירה באמת.

ואם הבית שלך קצת מבולגן ולא כ"כ מעוצב אולי זה אומר שחיים שם בני אדם ואת זוכרת את העובדה הזו.

ואם את מגישה שניצל תירס ופתיתים אבל עושה זאת מכל הלב ובשמחה את אימא מצוינת. ואם לא כולם מחייכים בתמונה ולאחד מהם נשפך שוקו רגע לפני, זה בסדר, אתם משפחה נורמלית. ואם את לא בעלת תואר אך יש לך טוהר ושמחת חיים וסביבתך מחפשת את קרבתך ולא את, את קרבתה רק בשביל תמונה..

זה מה שחשוב באמת!

יש אנשים שנעים להסתובב איתם ברחוב, לצאת איתם למסעדה, להתהדר בחברתם. הם כמו בגד או תיק יוקרתי. הם נראים כל כך טוב שהם משפיעים מהילתם על הסביבה. אבל, ברגעים האמיתיים בחיים, לאן נחזור כשנצטרך לאסוף כוח? להתייעץ? לשפוך את הלב? לבקש עזרה? אנחנו נחפש את מי שישנו שם בשבילנו באמת. מאזין, מכיל, אוהב, מחבק. גם אם הוא כבר פחות נוצץ וקורן, גם אם הוא כבר זקן ואולי פחות פוטוגני.

השאלה הגדולה היא, האם אנחנו יודעות לזכור חסד נעורים? האם אנחנו מסוגלות לשאת אותו איתנו בגאון ולא רק על לוח לבנו כזיכרון מתוק? האם אנחנו יודעות לכבד אנשים יקרים, גם אם לכאורה עבר זמנם? הבת שלי לא מתביישת ב"תינוקת". ואני, מכל מלמדיי משתדלת להשכיל.

אנחנו שוב נוסעים. את "תינוקת" אני אורזת ראשונה.