מדי פעם קוראים בעתונות על מקרים חדשים של רציחות והתאבדויות. בזמן מסוים היה הדבר כמעט גל סוחף — לא היה יום בו לא תודיע העתונות על מקרה מסוים של התאבדות, רצח וניסיון לרצח. בלטו המקרים (הנדירים אמנם יותר) של רצח לפני ההתאבדות. המקרים הללו עוררו תשומת לב בקרב רבים, משום שנראה בהם משהו סימפטומטי המעורר חשדות של בעיה כוללת ויסודית מזו. ייתכן שאם היו משווים את אחוזי המתאבדים ומקרי הרצח בארץ לאחוזים המצויים בשאר מדינות בעולם, לא היו מגיעים להרגשה שיש כאן משהו לא נורמלי. מן הסתם אין אחוז מקרי המוות הבלתי טבעי אצלנו גבוה במיוחד, וודאי שיש מקומות שבהם גבוה יותר. ואולם דבר זה אינו פותר את עצם הבעיה. לא המספר או האחוז הם המזעזעים פה: מה שיש בו כדי להזהיר ולהפחיד הוא ההתרבות של מקרים אלה. התוספת, הקו העולה, הוא שיש בו את האזהרה מפני רקע אפל יותר.
אנשים שונים, ובמיוחד אנשים דתיים, נוטים לייחס את כל המקרים הללו, עם כל שאר מקרים של פשיעה וירידה מוסרית, לנושא היסודי של ירידת ערך הדת. אמנם, מבחינות מסוימות יש משהו נכון בעמדה זו, ואולם אין הקשר בין המצב הדתי לבין הבעיה המיוחדת הזו קשר ישיר כלל. אמת, ירידתה של הדת כגורם משפיע בחיים גרמה לכך שישתנו מושגים רבים על נושאים שונים, ודבר זה משפיע על כל הלך הרוח באדם, בפרט בשטחים השייכים לתחום המוסרי. מבחינה זו ירידת ערך הדת משמשת כרקע רוחני כולל, המשפיע בין השאר גם על תחום זה, ולא במישרין. כמובן, כל עוד היה מקומה של הדת מבוצר ומבוסס בנפשו של האדם מישראל, לא הייתה קיימת ממש כל אפשרות של רצח או התאבדות. אין זאת אומרת שמקרים אלה לא קרו כלל — אבל מציאותם היתה תמיד בחינת יוצא דופן נדיר, מאורע בודד שאין בו כדי ללמד על הכלל כולו.
ואולם בכל זאת אין לראות כל קשר ישיר של עילה ועלול קרובים בין התמעטות השפעת הדת לבין מקרי הרציחות או ההתאבדויות. לא כל שכן כאשר מקרים אלה מופיעים לפתע כגל עולה. אפשר להראות שהיו תקופות מסוימות בארץ כאשר, עם כל הירידה הגדולה במעמדה של הדת (שהיתה אולי ניכרת אז יותר מאשר כעת), לא הביא הדבר בכל זאת לידי שלשלת מאורעות רצח והתאבדות. אפשר להסביר זאת בכל מיני הסברים ובכל מיני צורות, אך העובדה היסודית עומדת בעינה: קשר ישיר בין המצב הדתי לבין מקרי המוות הבלתי טבעי אינו קיים.
מן המוחלט שבערך החיים - אל הקצוב.
מתחת לכל התופעות הללו, קיים רקע יסודי מיוחד. יש קו מנחה ומגדיר המאחד את כל המקרים הבודדים, ומסביר את היווצרותם וקיומם. את המכנה המשותף הזה לכל התופעות הללו אפשר להגדיר כירידת ערך החיים. לא ירידת ערך החיים במובן שהמחיר או היחס לחיים השתנה, ושאין רוצים עוד בחיים כפי שרצו בהם בעבר: התופעה הקיימת היא היעלמות הערך המוחלט הבלתי ניתן למדידה של החיים, וראייתם כדבר שיש לו ערך מוגדר מסוים.
הבסיס הראשוני של מקרה רצח ומקרה התאבדות הוא ההרגשה, שהחיים הינם דבר מנוי ושקול שיש לו ערך קצוב. היחס הדתי לחיים, או יחסם של אנשים שהגישה הדתית לפחות בעניין זה השתמרה בלבם, היא שונה לחלוטין. כשכתוב בתורה "לא תרצח", הרי זהו צו מוחלט שאין שום אפשרות לרכך את חומרתו הנצחית, שאין אפשרות לחלק או להקל את המוחלט שבו. ערכם של החיים, לפי זה, הוא משהו הנמצא מעבר לתחום שיקולי המדידה האנושיים: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות", משום שאין הערכה לכופר כזה, משום שאין ערך אחר שיוכל להשתוות לערך המוחלט הבלתי מוגבל של החיים. ההשקפה היהודית של "נפש תחת נפש" בנויה על כך, שמלבד חיים אין שום דבר השקול בערכו נגדם.
ומכיון שלחיים ערך מוחלט — למעלה מכל הערכים והשיקולים האחרים — הרי שלעולם אין שיקול אנושי עצמי יכול להכריע כשהדבר נוגע לנקודה חייו של אדם. אין זכות לאף אחד (מלבד לאלה ששיקוליהם אינם נובעים מן החישובים הישנים, אלא מצוויים אלוקיים על-אנושיים; במקרים אלה נלקחים החיים של האדם הפרטי גם כן למען חיים אחרים, מדרגה גבוהה ועליונה יותר) על סמך איזו שהיא האשמה, מתוך כל צידוק שהוא, ליטול חיים של מישהו, וחיי עצמו בכלל. העלבון הכבד ביותר, העוול הגדול ביותר, הרשעות הגרועה ביותר, אינם נותנים היתר לרצוח; הייסורים העמוקים ביותר, הדכדוך אפילו עד לעומקה של נפש, אינם מתירים להתאבד. כי מעבר לכל חישוב ושיקול מצוי הערך שאין שווה לו — של החיים. ומשום כך, משום שאין דבר העשוי לשמש הצדקה לרצח, בין רצח אחרים ובין רצח עצמו, הרי שכל הנימוקים למעשה כגון זה אינם אלא הסברות קלושות או חלקיות, שאין בכוחן להצטרף לכדי הצדקה מלאה.
ואולם כאשר יורד ערכה של הדת, כאשר מניעים דתיים אינם משפיעים עוד, הרי נוצר הרקע גם להתמוטטות ההכרה בערכם המוחלט של החיים. ירידת הדת נותנת את הרקע, את האפשרות לכך, מלחמה וריקנות נותנים את הדחיפה הממשית להיווצרות הכרה שונה: שלכל דבר בעולם, כולל החיים עצמם, יש ערך קצוב ומוגבל.
כאשר נותנים לחיים ערכים מסוימים ומוגדרים, אין זאת אומרת שמזלזלים בחיים, או שחושבים אותם לחסרי-ערך. המתאבד אינו מאבד מפני שהערכתו לחיים היא זלזלנית — לעתים להיפך, משום שהוא יכול להיות ממעריצי החיים, ולתלות בהם תקוות גדולות הרבה יותר משאר בני אדם; המתאבד מתאבד משום שנטל הייסורים האמיתיים או המדומים שלו גובר ועולה על הערך הקצוב, יהא גדול כאשר יהא בעיניו, של חייו. כי מאחר שיש לחיים סוג מסוים של ערך, משהו הניתן למדידה, לשיקול, להערכה, הרי שיכול לבוא מצב או מקרה או אפשרות בהם יהיה מותר או מוצדק ליטול את החיים.
על הרצח ומחירו
מחשבה שיש ערך לחיים מביאה אתה את בת זוגה, ההד שלה, — שיש לחיים מחיר, שאפשר לקנות ולמכור אותם בעד משהו. אותם הדברים הקורים לעתים: שאדם פושט את הרגל או מבזבז סכום גדול במיוחד (אופייני מאוד וחשוב מאוד בהגדרה הוא שהמציאות מראה כי דברים אלה מתארעים במיוחד כשמדובר הוא על סכומים גדולים), הוא שהאדם מרגיש שלאחר שפשע, לאחר שבזבז סכום כה גדול, הרי המחיר הנדרש ממנו הוא — להתאבד. כאן מגלה אותו אדם את הרגשתו והבנתו שלחיים יש ערך, מחיר, המסתכם בכך וכך אלפי שקלים ומאחר שאין הוא יכול לפרוע את הכסף, הרי הוא מכור כי עליו לשלם את המחיר (שוב מחיר) ולמות.
ומכאן רק פסיעה אחת אל הרצח. אם יש לחיים מחיר, אם יש להם ערך קצוב, גדול או קטן, הרי יכולה לבוא ההצדקה המלאה גם לרצח. הצעד הראשון של סוג זוועתי זה, שבו מרגישים רבים שאומנם שולם המחיר, הוא הרצח שלאחריו התאבדות. הרוצח עושה את מעשהו — מעשה, שאילו היו לחיים בעיניו ערך מוחלט, לא היה יכול לעשותו בשום אופן — משום שהוא סבור שהוא יכול לשלם את המחיר על-ידי התאבדותו אחר-כך. אם יש ערך מוגבל לחיים, הרי יכול אדם לעשות את אחד הפשעים הגרועים ביותר, מתוך הצדקה עצמית שהוא ישלם עבורו. הוא אמנם משלם בחיים; מבחינה מסוימת הרי זה מעין "נפש תחת נפש". ואולם מתגלה כאן העיקרון של הצדקת המעשה כאילו מותר היה לעשותו מלכתחילה — אם ישולם התשלום המתאים. רבים ממקרי הרצח, שלאחריהם היו ניסיונות או מעשי התאבדות, לא היו נעשים לו לא סבר הרוצח שהוא משלם את המחיר המלא עבור מעשהו, לולא היתה לו הרגשה שלאחר מעשה הריהו שוב נקי כפיים במובן מסוים. כאן ניתן לחיים מחיר, אמנם גבוה ביותר; אבל כשאדם קוצב אותו בעצמו הרי זו כבר הגבלה, הדבר עבר לתחום מקח-וממכר.
ואם יש הצדקה שכזו, אם אפשר להעריך חיים בערך מסויים, הרי ניתנים כבר כל הנימוקים לכל סוג שהוא של רצח. הדבר מתחיל בערכים ובמחירים הגבוהים: בהמתת ייסורים שאינם נשכחים: חרפה, נקמה ומקרים דומים, בהם האדם מאבד את השליטה על עצמו, את היכולת להבחין בדיוק בטיבו של המעשה. ואולם גם כאן — שלא בגלוי, מתחת לתודעה — נמצאה שוב אותה הכרה: לחיים יש ערך מסוים, ויכול לעלות על הדעת — אמנם דעת שנטרפה מתוך כאבים נפשיים עמוקים — שמותר לרצוח, שיש הצדקה לרצח, ששולם המחיר.
על ירידת ערך החיים
ולאחר שכבר נמצא המחיר, שנמצא שיש לחיים ערך מסוים הניתן להימדד בסכומי כסף, מתחלה כאן פרשה אחרת: זו של ירידת ערך החיים. לערך זה צפויה, כמו לכל חפצי ערך אחרים, ירידה במחיר. לאחר שרק אבד הצד המוחלט של הדברים, האין-סופיות של החיים, לאחר שהם ניתנים למדידה והערכה, לאחר שבאו חישוב מעשי מסוים, הרי יורד ערכם של החיים בהתמדה. מה הם, בעצם, המחירים שמשלמים עבור החיים? אנשים מתחילים לחשוב במושגים כמו "15 שנות מאסר", "קצת ביזיון למשפחה", ודומיהם. אנשים מתחילים לחשוב על חיים אחרים כשלהם "אני עשיתי לו כך וכך טובות", "אני הלוויתי לו בשעת דחקו סכום כסף מסוים, עכשיו אין הוא מודה לי כראוי או שאינו משלם את הריבית הרצויה — הוא ישלם את המחיר וימות". כי החיים, מאחר שאינם שייכים מטבעם לתחומים של מחיר וכספים, הרי ממש כשם שהם יכולים להיות למעלה מכל הערכים, כך הם יכולים להגיע ולהיות למטה מהם: ללא ערך כלל. המחיר יכול להידרדר ולרדת לסכומים הפעוטים ביותר; יכול להיות רצח עבור זוג לחמניות, בגלל פח אשפה, בגלל צנונית גנובה (והמקרים הללו לו יצירי הדמיון הם: כל אלה קרו פה, במדינת ישראל). כמובן שבתודעה הברורה, הצלולה, אין אדם עושה את החשבון בגלוי שהצנונית = חיי אדם; ואולם הדבר מצוי בכל זאת כהנחה מסותרת בלב, וכשמתגבר זעמו של מישהו, הוא יהרוג גם עבור צנונית אחת.
כל התהליכים הקורים בנושא זה אינם גלויים ומודעים לגמרי. כמעט אף פעם לא יקרה שאדם, שאינו פושע מועד ויוצא דופן, יהרוג או יתאבד מתוך דעה צלולה לחלוטין. תמיד מצוי אלמנט של טירוף מסוים, של חימה עיוורת, המובילה במישרין למעשה זה. אבל גם הטירוף הזה (באותה דרגה מצומצמת ומוגבלת), גם הכעס (שאף הוא נמוך הרבה לפני הביצוע של רבים ממעשי רצח אלו), אינם מספיקים לבנות מושגים חדשים לגמרי, או להעביר את האדם לחלוטין על דעתו. קיימים דברים רבים, שלעולם לא יעלו במחשבותו של אדם רוצח או מתאבד — כל אותם רעיונות הזרים והרחוקים מעולם מחשבותיו הרגיל — וכשנעשה המעשה, הייתה כבר הכנה נפשית קודמת. מפני כן היו מעשי הרצח (וכן ההתאבדויות) נדירים כל כך, באותם ימים בהם היה לחיים ערך מוחלט, שאינו נמדד במחירים. גם אז היו אנשים שכעסו, שיצאו מגדרם, שהכעס עורר אותם, או שייסורים בגוף ובנפש הביאום למחשבות שהמוות הוא הפתרון; אלא שגם בשעת הכעס החריף ביותר מצויה היתה הרגשה, שהיתה מוטבעת בנפש כחוק יסודי: זה — לא! כי "לא תרצח" היה לא רק מצוות לא תעשה מסוימת: "לא תרצח" היה חוק יסודי בנפש, בעמקי עומקה, וזה —לא היה אפשרי. ולאחר שמתוך סיבות שונות נהרסה ההרגשה הזו, לאחר שאין הרעיון כבר בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין, הרי נפתח הפתח לכל התפרצות של ייאוש או כעס; נעלם הגבול המוחלט האחרון.
הפתרון — מתן ערך מוחלט לחיים
כפי שנאמר לעיל, כל הבעיה הזו אינה בעיה דתית ספציפית. הדת אמנם קובעת את החיים כבעלי ערך מוחלט, ומבחינה זו היא מונעת גם את כל אותם המקרים המרובים של התאבדויות ורציחות. אבל מצב הדברים כעת אינו מדאיג רק מבחינת העבירה הדתית שבדבר: יש פה מקום לדאגה פשוטה, כלל-אנושית יותר. לא שהמצב מעורר חששות לביטחון הציבור — הצבור ידע להגן על עצמו בכל התוקף והאכזריות הדרושים. גם חברה המורכבת כולה מרוצחים מסתגלת לתנאים כלשהם של קיום הדדי בשלום. נקודת הדאגה היא כללית יותר, אולי פחות דחופה, אבל לא פחות כאובה. מתן ערך קצוב לחיים פירושו, במלים אחרות, התנוונותם של החיים. לאחר שניתן לחיים מחיר מסוים, הרי זה, אולי, הסימן המובהק ביותר שהם לא שווים אותו. כשמתעוררת השאלה "לשם מה עלי להמשיך בחיים עלובים אלה?" הרי בתקופות מסוימות היא באה מתוך ריבוי בלתי נסבל של ייסורים וכאבים. ואולם עם ירידת "שער החליפין" של החיים עלולה מחשבה כזו לעלות גם בלבו של אדם שנכשל בבחינה, שלא הצליח במיוחד במסחר שעשה, שידידתו או אביו הסתכלו בו שלא מתוך אהבה יתירה. כל אותם מקרים של התאבדות "מתוך דיכאון נפשי" הינם, בעצם, אותם מקרים עצמם שקרו, אולי, לאדם בשלשלת התארעויות מסוימת. המקרים שקרו (אומנם, לפי שעה לא בארץ) של ילדים שרצחו את הוריהם משום שהרביצו להם או שגערו בהם, מראה כמה מן ההתקדמויות וההתפתחויות של מצב כזה. ובמלים אחרות, הם משמשים כאזהרה על התנוונות הגזע האנושי.
מפעל ראשוני בחשיבות ובמעלה צריך להיות פתרונו של מצב הדברים הקיים בשטח זה: העלאת ערכם של החיים — לא בשערי החליפין היחסיים, אלא כערך מוחלט — חייבת להיות מטרה ראשונית. אלא ספק הוא אם אמצעים ואידיאות חילוניים יוכלו אי-פעם לתת לחיים ערכים מוחלטים, וייתכן שעצם החיפוש הזה יביא לחזרה אל התחום הדתי.
(המאמר פורסם בחוברת "רשפים" ב-1959)
הוסיפו תגובה