עוד הרבה לפני שתורת החסידות הגיעה למזרח הרחוק ולשאר קצוות תבל, היא הספיקה לפרוץ מאירופה גם לתפוצות ישראל הספרדיות. יהודי מרוקו הכירו את החסידות כמעט מראשיתה, וקיבלו אותה ביתר הוד והדר מאשר באירופה המתנגדת. הייתה לכך תשתית רעיונית.

יותר חסידיים מהחסידים

הספרדים בני ארץ ישראל וצפון אפריקה, הקדימו את האשכנזים בכמאתיים שנה בקבלתם את הנהגות האריז"ל. בעוד החסידים ניסו לחבר את הציבור באירופה לחסידות השואבת מהקבלה של האר"י, לאמונת צדיקים ולכוונות בתפילה, היהדות הספרדית בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, הייתה מחוברת ובקיאה במנהגים שמקורם בסוד ובכוונות נענועי הלולב ותקיעת השופר. אנשי מעשה במרוקו היו טובלים כל בוקר לפני התפילה והלימוד, והקפידו לומר "לשם ייחוד" לפני כל מצווה. הם נהגו לגרוס זוהר כמעט בכל בית כנסת במרוקו עם צאת השבת וקמו חבורות לקימת ותיקון חצות.

עם מסורת קדם-חסידית מושרשת, הפצעת החסידות לא הייתה הפתעה, והתקבלה בצורה טבעית בקרב היהודים הספרדים. בין החסידים לבין הספרדים החלה קרבה מיוחדת, אחים לדרך חיים משותפת, גם אם היו רחוקים פיזית זה מזה. בעליית החסידים של שנת 1850, החל בירושלים ויכוח בין החסידים לליטאים בנוגע לפתיחת המקווה ביום השבת בבית הכנסת "החורבה". עדת הספרדים עמדה לצידם של החסידים, ואף ה"חכם באשי" הספרדי, רבי יעקב שאול אלישר, פסק לטובת החסידים.

בינתיים הגיעו למרוקו סיפורים על מעשי מופתים שביצע "רִבִי ישראל בעל שם" (כמקובל בעדות המזרח להגות את הרי"ש של "רבי" בחיריק), כמו גם פתגמים על אהבת ישראל ועבודת ה' בשמו ובשם תלמידיו. קירות הבתים במרוקו עוטרו גם בתמונות אדמו"רים אשכנזים. חכמי מרוקו אף הם, מצאו חיבור מיוחד לבעל שם טוב והביעו הערכה גדולה לתורת החסידות.

ממזי'בוז' ועד נתיבות

קשר מיוחד היה בין רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, לבין הבעל שם טוב, וזאת למרות שמעולם לא נפגשו. ה"אור החיים" גדל במרוקו ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל, ואילו מאמצי הבעל שם טוב להגיע לארץ ישראל לא נשאו פרי. לשניהם יוחס קשר נשמתי לדוד המלך.

הבעל שם טוב אמר פעם על רבי חיים בן עטר: "כשאני עולה להיכל העליון, אני רואה אותו כבר בדרך חזרה משם". וכששאלו אותו: "אם כן, גדול ממך הוא?" ענה: "ודאי זריז ממני!".

שבת אחת, לאחר שבצע הבעל שם טוב את החלות בסעודה שלישית, הוא אמר "כבה נר המערבי".

לאחר מכן הסביר כי נודע לו סוד נטילת ידיים, הידוע רק לחד בדרא (לאחד בדור). הסוד היה ידוע לרבי חיים, ומשהתגלה הסוד לבעל שם טוב נודע לו כי רבי חיים בן עטר הסתלק. בצאת השבת הוא אף קרע עליו קריעה לאות אבל.

הצדיק ה"בבא סאלי" הכיר את תורת הבעל שם טוב לעומקה והגה בה בקנאות, הוא אף העיד על עצמו שמגיל חמש עשרה התקשר לבעל שם טוב. ברמז נאמר כי הם נושאים את אותו השם - ישראל.

בעת מגוריו ביבנה, פגש פעם אחת בראש כולל שהיה בעל ייחוס חשוב עד לגאון מווילנה. באמצע הפגישה אמר ראש הכולל כמשיח לפי תומו: "אין מה להשוות את הבעל שם טוב לעומת גדלותו של הגאון מווילנה בתורת הנגלה". הדברים חרו מאוד לבבא סאלי והוא השיב בתקיפות: "מי אתה שתכניס עצמך בנושא כזה, להכריע בין הגדולים הללו? אני יודע מיהו הבעל שם טוב!". הבבא סאלי סילק מיד את ראש הכולל מחדרו ועוד באותו היום הורה להעמיס את כל תכולת ביתו על משאית ולעזוב את יבנה לטובת אשקלון, כשהוא טוען בצער שאינו יכול ללון אפילו לילה אחד בעיר בה מדברים כך על הצדיק.

פעם באו אליו אברכים שדיברו נגד החסידות. הוא לא רצה לקבלם, באמרו: "כל המתנגד לתורת הבעל שם טוב, הרי הוא מרחיק את המשיח". לבבא סאלי היה קשר חם עם חסידות ברסלב, והוא נהג ללמוד הרבה בספרי רבינו נחמן מברסלב, עד שהעיד אחד מבני ביתו שכה רבות עסק ב"ליקוטי מוהר"ן" עד שהיה בקיא גדול בספר וידע את כולו ישר והפוך. כמו כן, כשהייתה נערמת על שולחנו ערימת ספרים, היה מניח את הספר "ליקוטי מוהר"ן" מעל כולם, כאות כבוד. עבור בתו ביקש הבבא סאלי חתן חסידי שלומד בישיבה שהולכת בדרכו של הבעל שם טוב, ואכן השתדך עם הרב ישר אדרעי, כיום שליח חב"ד בעיר נתיבות.

פשוט יקר

בין שתי מלחמות העולם, החל האימפריאליזם הצרפתי לתת את אותותיו ביהודי מרוקו. בתי הספר של אליאנס, שכללו בין היתר לימודי חול, איימו על החינוך המסורתי הרעוע שהיה קיים במרוקו. רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (הריי"צ, האדמו"ר השישי בחסידות חב"ד) התכתב בנושא עם חכמי מרוקו, והכין את התשתית להקמת ישיבות חסידיות בצפון אפריקה, שיתנו משקל נגד לחינוך האירופאי-צרפתי. אחריו, שלח חתנו, הרבי מליובאוויטש, את הרב מיכאל ליפסקר למרוקו. הרב ליפסקר, למעשה שליח חב"ד הראשון בעולם כולו, נשלח למרוקו כדי להעביר עקרון חסידי ידוע: "בקרובי אקדש", הקדוש ברוך הוא אוהב גם את היהודי הפשוט, ולכן גם עלינו לאהוב אותו.

במרוקו היהודים הפשוטים היו בבעיה של ממש. בגלל מחסור בחינוך תורני נאלצו רבים לשלוח את ילדיהם לחינוך הצרפתי. הרב ליפסקר ושליחיו עברו רכובים על חמור בין הערים הגדולות ובין הכפרים הנידחים, ואספו את הילדים לתוך מוסדות שהקימו. מתן התחושה שגם היהודי הפשוט הוא בעל ערך, הציל את יהודי מרוקו מהתרסקות דתית.

המבנה הישיבתי האירופאי, שכלל ישיבות קטנות וגדולות, כוללים ומוסדות חינוך לבנות, לא היה קיים במרוקו לפני כן. עם מי שידע צרפתית, דיבר הרב ליפסקר צרפתית, עם הזקנים המלומדים דיבר בעברית, ועם יתר העם תקשר בערבית בסיסית. שליחי חב"ד אמנם הקימו וניהלו את המוסדות החסידיים, אבל המורים שהעבירו את חומר הלימוד, שכלל מן הסתם לא מעט לימוד חסידות ותניא, היו יהודים מרוקאים מקומיים.

חסידים מרוקאיים

המפגש המרתק בין החסידים האשכנזים לבין היהודים המרוקאים המקומיים יצר שילוב מעניין. כך לדוגמה, צוינו ימים חסידיים מיוחדים בהילולא מרוקאית, עד שהדבר נראה טבעי למדי. רבי שמואל סבח מספר על חגיגות י"ט כסלו שחווה במרוקו עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת:

"אמנם רוב הציבור לא השתתף בהתוועדויות של השליחים, חוץ מאשר בי"ט כסלו, שהיה נחגג בכל הערים הגדולות במרוקו אליהן הגיעה חב"ד: קזבלנקה, מרקש, צפרו ובעוד הרבה מקומות. החגיגות היו לכל הציבור בעיר. היו מזמינים את הרבנים הראשיים ואת חשובי הקהילה והיו עושים הילולא, עם פיוטי גאולה וסיפורים על הרבי ועל כבוד האדמו"ר הזקן שיצא מבית הסוהר". גם היום, י"ט כסלו נחשב כיום טוב אצל יוצאי מרוקו.

ה"בבא סאלי" נהג בכל שנה ביום כ"ד טבת, יום הסתלקות האדמו"ר הזקן, כביום טוב, ונמנע מלומר תחנון. בני ביתו מציינים שהיה לבוש בגדים לבנים חגיגיים, וערך שולחן מלא כל טוב.

המשפיע שקם לסליחות באלול ההשפעה החסידית במרוקו לא באה להחליף דבר אחד באחר, אלא באה להעצים את הכוח שהיה נטוע בקהילה היהודית שם. הרב סבח מעיד: "החינוך החסידי היה על קדושה וטהרה, שם קיבלנו את יראת השמים, את מסירות הנפש הגדולה. ככה חינכו אותנו, למשל, לגדל זקן ולא לגעת בו מקטנותנו, חרף כל התגובות מהסביבה".

הוריו של הרב סבח, יחד עם רבים מההורים המרוקאים, לא חקרו ולא שאלו כשבניהם הטובים ביותר עלו על אוניה וביקשו להגיע לאירופה כדי לראות את העולם החסידי מקרוב, גם אם המסע באוניה היה מסוכן והתקיים בתנאים קשים של רעב ומחסור.

הרב שניאור זלמן גורליק, מנהל בית חב"ד בבאר שבע, מספר: "אחד מהאנשים שנסע באוניה ממרוקו לצרפת היה רבי יצחק מרציאנו, לימים סגן ראש עיריית באר שבע. הוא נשלח ללמוד בישיבת חב"ד בצרפת בעיר ברינואה הסמוכה לפריז. שם הוא למד עם קבוצה גדולה של נערים שהגיעו ממרוקו תחת השגחתו של הרב ניסן נמנוב, אחד המשפיעים הגדולים והמפורסמים.

כשחודש אלול הגיע, הרב ניסן שאל את הרבי מה לעשות, כי המנהג בישיבה היה כמנהג חב"ד לומר סליחות רק בשבוע לפני ראש השנה, בעוד קבוצת הנערים הגדולה שהגיעו ממרוקו נהגו להגיד סליחות מראש חודש אלול. הרבי הורה שהנערים ימשיכו כמנהג אבותיהם לומר סליחות החל מראש חודש אלול. הישיבה סידרה את הסדר הלימוד מחדש: הם היו מסיימים שעה מוקדם יותר כדי להספיק לישון ולקום מוקדם לסליחות. גם הרב ניסן עצמו, מתוך צוות הישיבה, היה קם איתם במשך חודש שלם לסליחות!".

יהודים יוצאי מרוקו, כמו הרב שמואל סבח, ממשיכים לזכור לטובה את החסידים שבאו לעזרת הקהילה היהודית המרוקאית: "הם עשו הצלה גדולה מאוד, אם אלה הישיבות במרוקו אם זה לשלוח את הבחורים לצרפת. בכל מקום שהגענו אליו - כולנו נשארנו קשורים בנפש".

(נדפס בעלון קרוב אליך)