"פורים קטן, תרפ"ז": התוועדות שנחרתה בהיסטוריה החבדי"ת

"עברתי ליד בית הכנסת לחסידי חב"ד במוסקבה והנה הוא מואר באור רב, הבית מלא מפה לפה, והמון רב – שלא הצליח להיכנס – עומד בפרוזדור ועל המדרגות.

"שאלתי לפשר הדבר, ונעניתי כי הרבי מליובאוויטש דורש מעל הבמה, ומאחר שהלילה הוא פורים קטן, תתקיים לאחר-מכן מסיבת רעים.

"כששמעתי זאת עבר רעד בכל גופי, והרהרתי אז כי נכד זה ירש את אומץ דעתו של סבו שסיכן נפשו להתייצב לפני הרשעים הנוראים, שבימי שלטון הצאר, לטובת ישראל"...

משפטים אלו לקוחים מתוך תיעוד היסטורי של ערב מיוחד במינו שנחרת בתולדות ההיסטוריה החבדי"ת, "פורים קטן תרפ"ז".

תקופה חשוכה במיוחד

שנת תרפ"ז (1927 בלוח השנה הלועזי), הייתה שנים בודדות לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הימים היו ימים קשים מאוד ליהודים שביקשו לשמור על התורה והמצוות. היבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, הכריזה מלחמת חרמה על חיי הדת בברית המועצות. בתי כנסיות הולאמו והפכו למחסנים; מקוואות מולאו בבטון, וחוק חינוך חובה הכריח את כל האזרחים לשלוח את ילדיהם לחינוך על טהרת הערכים הסובייטים.

מולם עמד רבי אחד, רבי יוסף יצחק, שקיבל לידיו את הנהגת חסידות חב"ד לאחר פטירת אביו בשנת תר"פ (1920). הרבי ייסד מערכת מחתרתית של פעילים שנסעה לאורכה ורוחבה של המדינה כדי לפתוח "חדרים" (בתי ספר בהם למדו תורה), לבנות מקוואות במקומות מסתור ולקיים מנייני תפילה.

חברי היבסקציה ידעו היטב מה עושה הרבי והם שמו להם למטרה לעצור אותו בכל דרך אפשרית. פורים תרפ"ז היו הרגעים לפני הפיצוץ הגדול; חודשים בודדים לאחר-מכן הרבי נאסר ונגזר עליו גזר דין מוות, שרק לאחר מאמצים גדולים הומר בעונש ממושך ולבסוף בשחרור וגירוש מרוסיה.

כך תיעד א. פוכס, אחד מהיהודים המפורסמים במוסקבה באותם הימים:

"בראשית חודש אדר א' תרפ"ז ביקר הרבי מליובאוויטש במוסקבה, ואז הוזמנתי אל הג.פ.או. (הבולשת הסובייטית המפורסמת), ששאלוני האם נכון הדבר כי הרבי שניאורסון נמצא עתה במוסקבה וכי אסף סכום גדול להחזקת מוסדות הדת... וכי מארגן מאות צעירים להחזקת מוסדות הדת היהודים בכל רחבי המדינה, וכן שמאות אלפים יהודים-חסידים ו"מתנגדים" נשמעים לו ומכבדים אותו.

"מזרם השאלות ומסגנון הדבור הבנתי כי בג.פ.או. דנים על הרבי ופעולותיו וכי המצב הוא רציני מאוד, עניתי: את הרבי שניאורסון אני מכיר טוב זה רבות בשנים כמתענין ועסקן להטבת מצב היהודים. הכרתי עוד את אביו הרבי הידוע שעמד בראש כל עבודה ציבורית יהודית והיה מבקר תכופות לצורך זה בעיר הבירה. בהיותי תלמיד האוניברסיטה בלנינגרד אף ראיתי את סבו הרבי שהסתכן אז בביקורו את השרים הנוראים ביותר בקשר לפרעות שהתחוללו ביהודי קיוב וניעזין, ובחכמתו ואמיצותו הצליח להשקיט את הרוחות הסוערות.

"הרבי שניאורסאן הנוכחי — המשכתי — הוא איש ״אשר רוח בו״ במלא מובן המלה, לא ידוע לי אם תומך במוסדות הדת, אבל אם נכון הדבר — ודאי לא תמצאו בפעולותיו פגיעה בחוק. ידוע לי שהוא עתה במוסקבה, אך לא ידועה לי מטרת בואו".

זמן קצר לאחר שוב מר פוכס לביתו, הוא קרא לאחד ממקורבי הרבי והמליץ לו שהרבי יעזוב את מוסקבה במהירות האפשרית וישוב מיד לביתו.

"למחרת פגשתי את המקורב הנ"ל ושאלתיו אם הרבי נסע. הלה השיבני בשפה רפה. הבנתי כי עצתי לא נעשתה והצטערתי על כך".

שיחת טלפון ובשורה רעה

רבי יוסף יצחק ניהל יומן קבוע, שם הוא רשם בפרוטרוט את הקורות אליו. היומן מפורים קטן מספר על אותה המלצה שקיבל ממר פוכס, ועל בשורה רעה במיוחד שהגיעה אליו.

כך כותב הרבי ביומן: "בשעה תשיעית בא החסיד רבי ברוך שלום בשליחותו של מר פוכס, כי קראוהו לג.פ.או. ושאלו אודותי, ודעתו כי עלי לעזוב את העיר כי אורבים לי."

הרבי גם מתאר שיחת טלפון שהתקבלה בה הוא התבשר שהמזכיר האישי שלו נעצר על-ידי הבולשת.

"פעמון הטלפון השמיע את קולו, ומר נ.ג. לקח את הטלפון לשמוע. בחדר הושלך הס, פני היושבים מוסבים אל הטלפון ומביטים בעיניים טרוטות ובפיות פתוחים על מר נ.ג., ואני הנני רואה כי פני נ.ג. מתחלפים מאדום ללבן ומלבן לאדום ואבין כי שמועה רעה היא.

"מר נ.ג.: אתמול בלילה ביקרו בביתו של הרב אלחנן דוב מרוזוב, וחיפשו במשך כל הלילה ולא מצאו שום דבר. היום בצהריים באו שנית ועשו חיפוש במשך חמש שעות ולא מצאו כל מאומה, וטרם צאתם לקחו את הרב אלחנן דוב מרוזוב אתם למאסר".

הרבי מתאר את מצב רוחם של הנוכחים שהביטו עליו במבטי חמלה – "דבר השנאוי לי במאוד" – ועל דברי העידוד שהשמיע אחד החסידים על זכויות הרבות של הרבי שבטח יעמדו לו ויגינו עליו. אבל רבי יוסף יצחק זכר את דבריו של אביו, שהעבודה להפצת היהדות צריכה להיות עד מסירות נפש ממש, והוא הבין שאולי הגיעו אותם רגעים בהם חייו יעמדו בסכנה...

למרות הסכנה המרחפת על ראשו הרבי ביקש מהנוכחים לשמור את הדברים בסוד, והוא מסר כי למחרת בשעה 11 תיערך התוועדות – אותה התוועדות בה נפתח מאמר זה.

להשליך את עצמנו בתוך הים!

רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, "הרבי מליובאוויטש", חתנו של רבי יוסף יצחק, תיאר את אותה התוועדות:

"בתקופה ההיא ידע כבר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר שמסתכלים בעין לא טובה על פעולותיו בשטח הרבצת היהדות וסופרים את צעדיו, ואף על פי כן הודיע שבדעתו לומר מאמר חסידות בבית הכנסת של ליובאוויטש, בלי להתחשב בסכנה שהייתה כרוכה בדבר...

"כאשר אחד הגבאים בבית הכנסת ניסה להעמיד את מורי וחמי הרבי על חומרת המצב, שבוודאי יהיו נוכחים במעמד זה גם מרגלים מהיבסקציה שיעקבו ויקשיבו לכל הגה היוצא מפיו, ואם ייאמרו דברים שאינם לפי רוחם הרי זו סכנה לו, לקהל השומעים, לבית הכנסת וכו', ובוודאי הוא יודע שעם הממשלה אי-אפשר לשחק – שמע מורי וחמי הרבי את הדברים בתשומת לב והפטיר שאף על פי כן בדעתו לומר מאמר חסידות ברבים.

"בשעה הקבועה היה בית הכנסת מלא מפה אל פה, ומורי וחמי הרבי אמר בהתלהבות עצומה את המאמר וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות, שבו דובר על מסירות נפש על קיום התורה ומצוותיה, ובמיוחד מסירות נפש על חינוך ילדי ישראל... זה היה תוכנו של המאמר, ביודעו שבמעמד זה נוכחים מרגלים, וביודעו את גודל הסכנה הכרוכה בדבר!"

הרבי סיים:

"אכן, כעבור חודשים ספורים הושיבוהו במאסר על עבודתו בהרבצת יהדות, ובעת החקירה הראשונה הזכירו לו את המאורע של פורים קטן עם כל פרטי הדברים שאמר בעת ההיא!"

בלשי חרש בהתוועדות

א. פוכס תיאר את ההתוועדות כך:

"אני ומר וונדל נכנסנו לשמוע את הדרשה, ראיתי את הרבי יושב על הבמה ונואם בקול אדיר. הוא מסביר שנס פורים בא בזכות תקיפותם של בני ישראל בדור ההוא שלא אבו לשמוע אל המלך — בעצת שריו — להתבולל בעמו של אחשורוש. הגורם לתקיפות העם לעמוד בנסיון היו 22 אלף נערי בני ישראל, תלמידיו של מרדכי, אשר בעת גזרת איסור לימוד התורה אמרו למרדכי: ״אתך אנחנו בין לחיים ובין למוות״, והם — הילדים והנערים — נצחו את שר השרים המן הרשע. מלחמה רוחנית זו היא מלחמה נצחית ומתקיימת בכל דור ובכל מקום ורק בהחזקת לימוד התורה של תינוקות של בית רבן נחזיק מעמד, ככתוב: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז — להשבית אויב ומתנקם. תוכן הדברים, התלהבות הנואם שאינו מתחשב עם הסכנה הכרוכה בהשמעת נאום כזה. והקשב הרב של השומעים — עשו עלי רושם עז, ורציתי לשמוע המשך הדברים, אך הבחנתי באנשים שהיו חשודים עיני כבלשים ועזבתי את המקום."

ללימוד המאמר שאמר הרבי באותה התוועדות, לחצו כאן.

*

כאמור, הדברים הנלהבים של הרבי הביאו בסופו של דבר למאסרו על ידי המשטרה החשאית, ובמשפט שנערך לו נגזר עליו גזר דין מוות. לאחר לחץ עצום ובחסדי הבורא הוא שוחרר בסופו של דבר אך נאלץ לעזוב את המדינה; הרשת החשאית שהוא הקים המשיכה לשמור על הגחלת היהודית ברחבי ברית המועצות.

זמן רב חלף מאז. השלטון הקומוניסטי היה ואיננו, אבל אותם רגעים מיוחדים ממשיכים לעורר השראה עד עצם היום הזה.