משה מבטיח לבני ישראל שתמיד יוכלו לדעת מה ה' דורש מהם דרך לימוד התורה.

כולם יכולים ללמוד תורה
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת . . . לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא . . . וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא . . . כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וגו': (דברים ל:יא–יד)

התורה לא היתה עוד מציאות חדשה עבור בני ישראל. בתקופה שבה נאמרו דברים אלו הם כבר עסקו בתורה קרוב לארבעים שנים, ומן הסתם ידעו מכלי ראשון שהיא "לא נפלאת" ו"לא רחוקה", "לא בשמים" ו"לא מעבר לים". הטענה שמשה ביקש להפריך, אפוא, היתה אחרת: כידוע, יש בתורה גם חלק של 'סוד'. חלק זה מלא סתרי תורה מופלאים, עניינים מופשטים הרחוקים מן ההשגה. ניתן היה לחשוב שחלקים אלו בתורה הם בכל זאת נפלאים ורחוקים עבור רוב הלומדים, אך משה מודיע שהדבר אינו נכון - גם הסודות הנפלאים והרחוקים ביותר אינם נפלאים ורחוקים "ממך". שורש נשמתו של כל יהודי נטוע בעצמות ה', הנעלית אף מהתורה עצמה, ומשום כך גם סודות התורה הנעלים והכמוסים ביותר אינם גבוהים יותר משורש נשמתו. בסופו של דבר, כולנו מסוגלים להשיג את כל חלקי התורה.

(על פי ספר השיחות תשנ"ב א, עמ' 17 הערה 61)