משה מודיע לבני ישראל שבאחרית הימים הם ישובו לה'.
בעוד אנו מצוּוים לשוב לה' רק "בכל לבבך ובכל נפשך", אנו מצווים לאהוב אותו גם "בכל מאֹדך". מה פשר ההבדל בין שני ציוויים אלו?
ה' מבקש שנאהב אותו לא רק באמצעות לבנו ונפשנו אלא גם מעבר להם, אהבה גבוהה היונקת מהכוחות הנעלים של שורש נשמתנו הא-לוהית. אם כן, אהבת ה' "בכל מאדך" פירושה: אהבתו מעבר לנדרש באופן הגיוני וסביר.
כאשר אנו עוסקים במצוות האהבה יש מקום לצוות גם על אהבה שהיא מעבר להיגיון. אך מצוות התשובה במהותה היא כבר יציאה מההגבלות. שהרי יחסינו הנוכחיים, אחרי הכול, היו חלשים ולא עמדו בפני החטא. לפיכך עלינו להעמיק אותם עד לרמה כזאת שהם יהיו משמעותיים עבורנו הרבה יותר ממותרות העולם-הזה, שאותם למדנו לאהוב. כאשר נצליח לצאת מהגבלותינו ולעשות תשובה, עלינו להפוך גישה זו ל'נורמה' החדשה של חיינו, לבסיסה של מערכת יחסים חדשה וחזקה יותר עם ה', שתמנע מאתנו לגלוש לדפוסי התנהגותנו הקודמים.
לפיכך, כל מהותה של התשובה היא "בכל מאדך", ואין התורה צריכה לצוות על כך. מה שהתורה דורשת מאתנו זה להחדיר את הנורמה החדשה אליה הגענו אל תוך כוחותינו הפנימיים - "בכל לבבך ובכל נפשך".
(על פי לקוטי שיחות יד, עמ' 120 הערה 9)
הוסיפו תגובה