משה מסביר מדוע היה נחוץ לחדש ולחזק כעת את הברית עם ה', שנכרתה לראשונה במעמד הר סיני: בארבעים השנים שחלפו ייתכן שהשתרשה בלבם של אחדים מבני ישראל הטעות שניתן להפר את הברית מבלי להיענש על כך.
שתי נפשות מפעמות בנו: נפש א-לוהית המבקשת להעצים את יחסינו עם ה', ונפש אנושית/בהמית המבקשת חיי נוחות גשמיים ועיסוקים שׂכליים חוליִים. התענוגות שהנפש הבהמית מתאווה אליהם מצויים בשפע בעולמנו, כך שהיא "רווּיה" יחסית. לעומתה, הנפש הא-לוהית "צמאה" תמיד לא-לוהות ("צמאה לך נפשי..."), ואינה מסוגלת להרוות את צימאונה כל עוד היא מלובשת בגוף גשמי ודרה בעולם שכולו הסתר פנים א-לוהי. רק בימות המשיח, כשהא-לוהות תפציע מבעד לגשמיות העולם, תהיה אף נפש זו "רָוָה".
בינתיים, נפשנו הבהמית מנסה ל"ספות הרוה את הצמאה" - לבלוע את הנפש הא-לוהית כביכול. אף על פי שהנפש הבהמית יודעת שתענוגות ארציים הם שטחיים מדי מכדי לספק אותנו לאורך זמן, היא בכל זאת מנסה לשכנע אותנו לזנוח את ענייני הקדושה, וזאת באמצעות הטענה שהסיפוק הרוחני - שהנפש הא-לוהית מחפשת בלימוד התורה, התפילה וקיום המצוות - ניתן להשגה, בצורה זמינה ומהירה הרבה יותר, בשלל פיתויי העולם-הזה.
משימתנו בחיים היא לא להקשיב לקול פנימי זה, אלא לקול הנפש הא-לוהית, ולארגן את סדר העדיפויות שלנו בהתאם.
(על פי אור התורה דברים ג, עמ' א'קצג)
הוסיפו תגובה