למרות ניסיונות ההידברות של משה, קֹרח והדבקים בו סירבו לסגת מעמדתם. ה' שילח אש במקטירי הקטורת, בעוד שאר המורדים נבלעו באדמה. למחרת התלוננו בני ישראל על גורל המורדים, ובמיוחד על כך שהקטורת התגלתה שוב כגורם למוות. בתגובה, חרה אף ה' בעם והוא שילח בהם מגיפה. משה מזרז את אהרן לרוץ אל תוך העם כשבידו הקטורת ולעצור את המגיפה; ובכך הופרכה הטענה שראתה בקטורת גורם קטלני. התברר שכאשר הקטורת נמצאת בידו של הראוי לעסוק בה, היא דווקא מצילה חיים.
החוש ה'רוחני' ביותר מבין חמשת חושינו הוא חוש הריח. ביכולתו לרומם אותנו למדרגות מוּדעות נעלות, וכן לעורר אנשים מעלפונם. מסיבה זו, מבטאת עבודת הקטורת את האחדוּת שבין נשמתנו הא-לוהית לבין בוראה.
כאשר חוויית אחדות זו עם הא-ל מאוזנת בידי הכנעה חדורת ענווה לרצונו, היא חיובית; אך כאשר מדגישים אותה בפני עצמה ומנתקים אותה מערך המחויבות לצו הא-לוהי, היא הופכת לאנוכית ואובדנית. זו הסיבה לכך שהקטרת הקטורת מתוך מניעים אנוכיים של בריחה מהמציאות וחשש מלקיחת אחריות התגלתה כקטלנית.
כיצד ניתן להבטיח שהפוטנציאל האדיר הגלום בנשמתנו ינוצל לטובה ולא, חלילה, לכיוון של הרס עצמי? באמצעות הכלל שטבעו חכמינו: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (תלמוד בבלי ברכות סג, ב). אם נתמסר לתורה מתוך מסירות נפש מוחלטת, כאילו אנו מוכנים למות מתוך דבקות זו, יהיה בכוחנו להינקות מסיגי הישות ולנתב את כל העוצמה האצורה בחיינו למטרה בונה, הניתנת למימוש בתוך החיים.
(על פי אור התורה שמות ה, עמ' 1761
הוסיפו תגובה