יהודי הגיע לביתו של צדיק וסיפר כי רב העיירה שלו נפטר לפני חודשיים, ומאז הוא מופיע בחלומו מדי לילה ומורה לו להחליף אותו ברבנות העיירה. הבעיה היא, שכאשר הוא מספר על חלומותיו לבני הקהילה, הם לועגים לו ודוחים את דבריו. "כיצד אוכל לשכנע אותם באמיתות דבריי?", שאל.

"בפעם הבאה שהרב יופיע אצלך בחלום", השיב הצדיק, "בקש ממנו שיופיע בחלומות של בני הקהילה ויורה להם למנות אותך לרב"...

המלחמה האחרונה

אחד מתחומי הלימודים הפופולאריים כיום הוא לימודי ממשל ומנהיגות. כולם מנסים לפצח את סוד המנהיגות. מה עושה אנשים כריזמטיים, ומה גורם למיליוני אנשים להיות מוכנים ללכת אחריהם? אילו תכונות הופכות אדם למנהיג, ואיך מנהיגים מעוררים השראה ומניעים לפעולה?

הבה ונתבונן באישיותו של גדול המנהיגים היהודים בכל הזמנים: משה רבינו, נוכח משבר המנהיגות והחתירה תחתיו שהובילו קורח, דתן ואבירם.

קורח היה בן דוד ראשון של משה ואהרן. כמו במשפחה רגילה, גם במשפחה הזו הייתה ציפייה שכל בני הדודים יגיעו בערך לאותו מקום. אבל קורח נדהם לגלות איך בני הדודים שלו הולכים ומתקדמים ואילו הוא נותר מאחור. בעוד שמשה הפך להיות מנהיג ישראל, ואהרן ובניו מונו להיות הכוהנים, הוא נשאר כאחד העם.

קורח התפוצץ בתוך תוכו מקנאה. הוא סחב אותה המון זמן, והיא אכלה אותו מבפנים, עד שהוא חש שבשלה השעה לצאת למלחמה גלויה כנגד מנהיגותו הדומיננטית של משה. ההזדמנות הגיעה בדמות משבר חטא המרגלים. לאחר החטא הנורא גזר אלוקים מוות במדבר על כל בני הדור, ובציבור הורגשו התמרמרות ותסיסה נגד משה. מעמדו של משה נעשה פגיע במיוחד, וזה היה הרגע מבחינת קורח לצאת לעימות חזיתי ולמרד גלוי בהנהגה.

קורח היה דמגוג ורטוריקן מוכשר. הוא עבר מבית לבית, מאסיפת בחירות לחוג בית, וליבה את האש שהלכה והתפשטה כנגד משה. קורח נחל הצלחה אדירה. הוא הצליח לגייס לצדו את דתן ואבירם ואת האליטה המעמדית החשובה ביותר: מאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם", ויחד הם יצאו למאבק בניסיון לחולל הפיכה. הטענה המרכזית שלהם הייתה: לא ייתכן ששני אנשים ישלטו בגורלו של עם שלם ויספרו לנו סיפורים שהם שליחיו של אלוקים.

לצד קורח, המונע מרגשי קנאה, הובילו את המרד שני אחים משבט ראובן בשם דתן ואבירם. מה היה הסיפור שלהם? מה הם רצו ממשה? מסתבר שהם לא היו צריכים סיבות לריב עם משה. הם פשוט היו שם תמיד. בכל ויכוח בהיסטוריה בין עם ישראל למשה, והיו הרבה כאלו... – הם שם.

זה התחיל עוד כשמשה היה נער בארמונו של פרעה. הם הלשינו לפרעה שמשה הרג מצרי, ובעקבות זאת פרעה ביקש את ראשו של משה, שנאלץ לברוח למדין לעשרות שנים. זה המשיך בהתרסה שלהם נגדו בסיפור המן, והגיע לשיא בהלהטת הרוחות נגד משה בעקבות חטא המרגלים. למשה יש עסק עם צמד אחים מחרחרי ריב שאורבים לו בכל הזדמנות ומחפשים להכשיל אותו. זאת הייתה רדיפה אובססיבית, שנמשכה על פני יותר משישים שנה!

כעת, אחרי עשרות שנים של מאבק, הגיעה המערכה האחרונה והמכריעה. עכשיו הם מעזים, בחוצפה בלתי נתפסת, לצאת למאבק ישיר על ראשו של משה. הם מערערים על עצם הסמכות והלגיטימיות שלו להמשיך ולהנהיג את העם. זאת הייתה מלחמה שבה רק צד אחד יכול לנצח.

כיצד התמודד משה עם משבר המנהיגות הקריטי? איך נהג ביריביו, שכבר עשרות שנים ניסו לשים לו רגל ולהפיל אותו?

גלימה ומצנפת

למרבה ההפתעה, משה נלחם על כסאו ומעמדו לא מעמדה כוחנית. למרות העלבון והכאב על שמאשימים אותו בשתלטנות ושחיתות, הוא מחל על כבודו וניסה לדבר על ליבם של בעלי המחלוקת. הטקטיקה שבה הוא נקט הייתה להפריד בין הפלגים השונים באופוזיציה ולפנות לכל קבוצה בפני עצמה. הראשונים היו בני קרח, אליהם משה פנה בדברי הרגעה, ואחריהם הוא ניסה לפייס את דתן ואבירם. אך הם מצדם השיבו בחוצפה ועזות מצח.

וַיִּשְׁלַח1 מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב. וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה

למשה לא נותרה ברירה אחרת. הוא סיכם עם אנשי המחנה הפלגני לקיים ‘התערבות'. מחר בבוקר, סוכם, ניפגש ליד המשכן, כל אחד עם מחתה מלאה בגחלים. נראה במי יבחר השם.

הבוקר הגיע. קורח ואנשיו נעמדו מצד אחד של המשכן, אהרן ובניו מהצד השני. ואז העניינים החלו להתגלגל במהירות. השם הורה למשה לעזוב את המשכן, ללכת לרובע המגורים של קורח ושכניו בני ראובן, ולהרחיק משם את כל הסקרנים. היה ברור שדבר רע מאד עומד לקרות.

אבל כאן התרחשה הפתעה גדולה. במקום ללכת ולהרחיק את העם ממשכן דתן ואבירם, כציווי השם, משה עשה דבר הפוך: הוא קם והלך לאוהליהם של דתן ואבירם. גם בדקה התשעים, משה לא אומר נואש. הוא מחליט על דעת עצמו לנסות להתרות בהם בפעם האחרונה. משה לא יכול היה להשלים עם זה שיהודים, בני עמו, עומדים להיבלע חיים בבטן האדמה. הוא הרגיש שהוא חייב להציל אותם.

משה לא אמר להם מילה; הגזרה כבר נגזרה, ואלוקים אסר עליו ליצור אתם קשר. אז איך הוא העביר להם את המסר? בדרך לשכונת המורדים הוא עבר דרך האוהל שלו, נכנס לחדר השינה, ניגש אל הארון, בחר את גלימת ‘הראשון לציון' המהודרת והמרשימה ביותר, חבש את המצנפת, הזדקף מלוא קומתו ויצא אל דתן ואבירם. משה קיווה כי, ברגע האחרון, מראהו יחולל את השינוי ויציל אותם מהגורל המר המצפה להם.

מֹשֶׁה2 לֹא הָלַךְ סְתָם לְמִשְׁכַּן דָּתָן וַאֲבִירָם, אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁל "וַיָּקָם מֹשֶׁה", זוֹ הָיְתָה הֲלִיכָה שֶׁל מֶלֶךְ מְרוֹמָם מֵעָם, מַה שֶׁיּוֹצֵר כְּלַפָּיו רֶגֶשׁ שֶׁל חֲשִׁיבוּת וּכְבוֹד, וְהַכַּוָּנָה שֶׁלּוֹ בְּכָךְ הָיְתָה שֶׁזֶּה יִפְעַל עַל דָּתָן וַאֲבִירָם "שֶׁיִּשְּׂאוּ לוֹ פָּנִים"

מה הניע את משה לנהוג כך? מנין הוא שאב את הכוח הנפשי להגן על אנשים שרדפו אותו עשרות שנים, רגע לפני שמגיע סופם?

אני כאן בשבילכם

סוד המנהיגות היהודית טמון בפסוק קצר בתורה, שעשוי להיראות סתמי: "וירד משה מן ההר אל העם". זה מי שהיה משה. כשמשה רבינו יורד מהר סיני, הוא לא הולך הביתה להתקלח ולהחליף בגדים, הוא אפילו לא הולך למקווה כדי להכין את עצמו טוב יותר למאורע הנשגב של מתן תורה. הוא הולך "מן ההר אל העם". הוא נותן את כולו לעם ישראל, להכין אותם למעמד הגדול.

מנהיגות יהודית פירושה התמסרות טוטלית לציבור. מרגע שאדם מתמנה למנהיג הוא מפסיק להיות אדם עצמאי, עם צרכים אישיים; מעתה הוא הראש, הוא המנהיג. כל מהותו וכל ייעודו הם להוביל את עמו. מעכשיו הוא ‘שלהם' ובשבילם.

הַתַּפְקִיד3 שֶׁל נָשִׂיא הוּא לְכֹל לְרֹאשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיְּהוּדִים יַעֲשׂוּ מַה שֶׁהֵם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת, וְרַק אַחַר כָּךְ לַחֲשֹׁב עַל הַצְּרָכִים שֶׁלּוֹ. כְּמוֹ שֶׁרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ עַל "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם – שֶׁלֹּא הָיָה פּוֹנֶה לַעֲסָקָיו אֶלָּא מִן הָהָר אֶל הָעָם"... הַכַּוָּנָה בְּכָךְ אֵינָהּ רַק שֶׁלֹּא פָּנָה לְצָרְכֵי הַגּוּף שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אֲפִילוּ לַעֲסָקִים שֶׁלּוֹ בְּעִנְיַן הַשְּׁלִיחוּת הַזּוֹ עַצְמָהּ – הַהֲכָנוֹת שֶׁלּוֹ לְמַתַּן תּוֹרָה, כּוֹלֵל וּבִפְרָט לִהְיוֹת רָאוּי לְ"מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי"

זו תפיסה מהפכנית: אנחנו מכירים אנשים שרצים לפוליטיקה בשביל לצבור לעצמם כוח והשפעה על חשבון הציבור. התורה אומרת את הדבר ההפוך: כשאתה נבחר למנהיג, אתה שוכח את עצמך והופך להיות עבד של הציבור, לשרת אותם ולהוביל אותם למקום טוב יותר.

כָּךְ4 אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא חָסִיד אָנִי?! שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרַח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת-אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדִי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם וּבָשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָה כְּדֵי לְטַהֵר אִישָׁהּ לְבַעֲלָהּ

שמואל לנגזם הוא יהודי שחי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. בשנת תשל"ט החל בנו בן השנתיים להתלונן על כאבי בטן חזקים. הם ביקרו אצל ד"ר משה פלדמן והוא אבחן שיש לילד ‘קילע', והוא צריך לעבור ניתוח בקע. לנגזם די נבהל, וביקש חוות דעת של שני רופאים מומחים נוספים. שניהם ניפקו את אותה אבחנה, אולם כל אחד מהם המליץ על רופא מנתח אחר שיבצע את הניתוח.

לנגזם כתב לרבי על המצב, ביקש ברכה לניתוח והוסיף שהוא מתלבט היכן לערוך את הניתוח. לאחר זמן קצר התקשר אליו מזכירו של הרבי ואמר כי הרבי ממליץ לו להתייעץ עם ד"ר פלדמן.

לנגזם מיהר לנסוע אל הרופא, ונדהם לשמוע מה יש בפיו:

היום הייתי אצל הרבי, והרבי פתח מעצמו וביקש ממני לעשות עבורו טובה. הרבי סיפר על הילד שלך ואמר כי לדעתו כדאי לבצע את הניתוח בבית החולים "שולדייס" בטורונטו, שידוע במומחיותו בתחום זה, ויתרון נוסף: הם מעדיפים לבצע את הניתוח ללא הרדמה כללית. אני מבקש ממך, אמר הרבי, להתקשר עם בית החולים ולבדוק האם הם יהיו מוכנים לבצע את הניתוח ללא הרדמה גם לילד בן שנתיים, שעלול להיות תזוזתי יותר.

ואז הרבי הוסיף וביקש עוד משהו, שהותיר אותי המום: הרבי ביקש לבדוק האם בבית החולים יהיו מוכנים לבצע את הניתוח בי"ב סיון. למשפחת לנגזם, אמר הרבי, יש שמחה משפחתית בטורונטו בי"א סיון, וחבל שייאלצו להוציא פעמיים את הוצאות הנסיעה מניו יורק לקנדה...

להיות מנהיג

פרשנותו של הרבי למהותה של המנהיגות מגדירה יותר מכל את מנהיגותו שלו עצמו. מהרגע שבו קיבל על עצמו הרבי את ההנהגה, לא היה מסור ממנו לעם ישראל – ביום, בלילה ובכל שעה.

למעשה, הנהגת הציבור לא הייתה דבר קל עבורו. בטבעו, הרבי היה אדם סגור ומופנם, אוטודידקט שאהב לשבת וללמוד עם עצמו. הוא לא היה טיפוס חברתי שנהנה להתרועע עם אנשים. בשנות השלושים של המאה הקודמת, הרבי ורעייתו חיו בפריז. הרבי חי חיי אלמוניות גמורים, למד באוניברסיטה, ובמקביל ישב בביתו וכתב מחברות של חידושי תורה עמוקים. הדבר כאב מאוד לחמיו, הרבי הקודם, והוא הפציר והתחנן בפני הרבי שייטול על עצמו משרה רבנית. על הפרק עמדה הצעה מעשית מצד קהילה גדולה וחשובה. אך הרבי לא רצה לשמוע.

חלפו עשרים שנה, הרבי הקודם הסתלק לבית עולמו, והיה ברור שהרבי אמור לרשת אותו בכס הנהגת חב"ד. אך הרבי סירב לכך בכל תוקף. כמו משה רבינו בזמנו, בהתגלות הגדולה של אלוקים בסנה הבוער, הרבי מסרב לכל הצעת מנהיגות ומעדיף להישאר סגור בעולמו הפנימי.

הִגִּיעֲנִי5 מִכְתָּבוֹ וְנִבְהַלְתִּי בְּקוֹרְאִי אוֹתוֹ – לִדְרוֹשׁ מִמֶּנִּי עִנְיָנִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי, וְאֵינָם בִּי, לֹא מֵהֶם וְלֹא מִמִּינָם! וְאֵין טַעֲנָתִי עַל כְבוֹד תּוֹרָתוֹ בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ מַכִּירֵנִי פָּנִים אֶל פָנִים, אֲבָל חֲקִירָה וּדְרִישָׁה הָיָה עָלָיו לַעֲשׂוֹת מִקֹּדֶם

ולמרות כל זה, ברגע שההשגחה הועידה אותו להנהיג, לא נמצא אדם מסור כמוהו. הרבי הפך את טבעו בצורה קיצונית והתמסר בכל הווייתו למען עם ישראל: התוועדויות ציבוריות, פגישות אישיות ומאות אלפי מכתבים פרטיים לכל הפונים אליו.

אתה המנהיג!

כחסידים של הרבי, איננו יכולים לסיים כאן. הרבי לימד אותנו לא להסתפק בנאומים יפים ובתובנות מעניינות; כל דבר צריך לשמש השראה ומניע לפעולה בחיים עצמם. ואכן, הרבי עצמו הסיק מסקנה מופלאה ממודל המנהיגות של משה: כשם שמשה רבינו היה נשיא ישראל, כך כל אחד הוא ‘נשיא' ו'מנהיג' במשפחתו ובסביבתו. ובדיוק כמו משה רבינו, תפקיד המנהיגות מחייב את כל אחד מאתנו לוותר קצת על השאיפות הגדולות שלו ולהתמסר לאלו שזקוקים ומצפים לו.

אֵצֶל6 כָּל אָדָם יֵשׁ אֶת עִנְיַן הַ'נְּשִׂיאוּת' – מַה שֶׁכָּל אֶחָד הוּא נָשִׂיא בִּסְבִיבָתוֹ, וְכָאן מַגִּיעָה הַהוֹרָאָה, שֶׁכְּדֵי שֶׁעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה כִּדְבָעֵי, עָלֶיהָ לִהְיוֹת מוֹנַעַת מִבִּטּוּל [וְהִתְמַסְּרוּת]