היו בעיירה שני אנשים מרירים ועושי צרות. אחד היה טיפוס קנאי והשני בעל תאווה. הקנאי היה מעורר מריבות ומתחים בין הבריות, והתאוותן הקרין סביבו חומרנות דוחה.

וייוודע הדבר למלך, ויחלט לחנך את שני הברנשים. הוא קרא לשניהם והניח על השולחן הצעה שאי אפשר לסרב לה: אחד מהם יבקש כל דבר שיעלה בדעתו – כסף, נכסים, מינוי ממשלתי – והשני יקבל כפול ממה שביקש הראשון.

המלך המתין בקוצר רוח לבקשה, אך שניהם סירבו להוציא מילה מהפה. כמובן, אף אחד לא היה מסוגל לקבל שהשני ישיג כפול ממנו...

המלך אילץ אותם לבקש משהו, עד שהקנאי הפטיר: "המלך יוציא לי עין אחת"...

לקנא או לא?

קנאה היא החולשה האנושית הפופולרית ביותר. כמעט כל אדם מקנא במישהו. אחד רוצה קידום בעבודה כמו החבר מהתא הסמוך, שני חולם על משפחה למופת כמו אצל בני הדודים ושלישי שואף לפרסום ותהילה כמו נשיא ארצות הברית.

הקנאה היא רגש עוצמתי עז שמטריף את הדעת ואינו נותן מנוחה. הצורך של האדם בכבוד, במעמד, בהשפעה, להיות תמיד ראשון בכל מקום – כל כך בסיסי, עד שהקנאי אינו מסוגל לראות אדם אחר שמצליח יותר ממנו. שורש העניין הוא בכך שהקנאה נובעת מחוסר הערכה עצמית, חוסר סיפוק ממה שיש לי, ולכן הניסיון להשביע אותה הוא כמו למלא דלי עם חור.

כיון שקנאה מעבירה את האדם על דעתו, היא הובילה אל החטאים והכישלונות הראשונים בהיסטוריה. הירח קינא בשמש ותבע להקטין אותה; הנחש קינא באדם הראשון וזמם להכשיל אותו בעץ הדעת; וקין רצח את אחיו, משום שלא היה מסוגל לראות את מנחתו יפה משלו.

על אף השכיחות של התופעה והמובנות ההגיונית שלה, חז"ל סירבו בתוקף לקבל אותה ונקטו כלפיה בהתייחסויות חריפות שכמעט ואינן מצויות במקומות אחרים. לדברי חז"ל, הקנאה היא סגולה למוות מוקדם, שכן אין סוף לקנאה. לא קיים הישג שמשביע את היצר הזה. אדם שמתעסק באובססיביות בחיים של אחרים, ימצא תמיד מישהו לקנא בו. בהתחלה הוא מקנא בחבר לעבודה שמרוויח יותר ממנו, אחרי שהוא משפר את ההכנסה הוא עובר לקנא בבוס שמרוויח פי שניים ממנו, ואחרי שהוא מתקדם עוד הוא מקנא בבעלים של החברה המתחרה שמרוויח עוד יותר...

הַקִּנְאָה1, הַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

הגינוי החריף לקנאה מעורר סימני שאלה גדולים על אחד מסיפורי התורה המפורסמים – מחלוקת קורח ומשה:

משה ואהרן היו בני דודים ראשונים של קורח. הם גדלו שלושתם באותה משפחה, והנה חל זינוק אדיר במעמד שלהם: משה הפך להיות אדון כל הנביאים, אהרן התמנה להיות הכהן הגדול, ואילו קורח נותר רק עשיר כקורח. הוא התפוצץ מקנאה כלפי הדודנים, אך נאלץ להכיל אותה בתוכו עד שנפלה לידיו הזדמנות פז להכות בהם. אחרי חטא המרגלים, שבו נגזרה הגזירה הנוראה שכל העם ימות במדבר, התעורר כעס רב בציבור נגד ההנהגה, נוצרה פרצת מנהיגות רחבה, וקורח ניצל את ההזדמנות עד הסוף.

לאחר שהתפשט המרד כאש בשדה קוצים וקורח הצליח לגייס לצדו את האליטה הרוחנית, "חמישים ומאתיים נשיאי עדה", הם התקהלו וקראו: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו?". מי מינה אתכם לנהל לנו את החיים? רוצים בחירות דמוקרטיות...

ואז הגיעה התגובה המפתיעה של משה. משה עונה להם בגילוי לב מדהים: כמו שאתם מקנאים באהרן ורוצים להיות כוהנים גדולים, אף אני מקנא בו ורוצה בכך! אבל, מה לעשות, יש רק כהן גדול אחד... משה, למרבה ההפתעה, אינו שולל את תחושת הקנאה ואינו מתרעם על עצם העיסוק האובססיבי בחייהם של אחרים. להיפך: הוא מודה כי גם הוא תאב אל אותה משרה נעלית וקדושה.

[אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה]:2 אֵין לָנוּ אֶלָּא הַשֵּׁם אֶחָד, אֲרוֹן אֶחָד, תּוֹרָה אַחַת, מִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, וַאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מְבַקְשִׁים כְּהוּנָה גְּדוֹלָה? אַף אֲנִי רוֹצֶה בְּכָךְ!

ואם כן, אנחנו מבולבלים: האם הקנאה היא תכונה הרסנית המוציאה את האדם מן העולם? או להיפך: תכונה מבורכת המביאה לשיא את היכולת שלנו?

קנאה טובה

כל דבר שנוצר בעולם, נועד בעיקרו למטרה טובה. אלוקים לא יצר שום דבר של הרס מוחלט. כל תכונה, גורם או נברא, נועדו ביסודם לקדם את האדם בעולם. הבה נבחן במבט-על כזה את תופעת הקנאה. גם לקנאה, למרבה ההפתעה, יש תרומה אדירה לחיינו, לשמה היא נבראה על ידי הקדוש ברוך הוא.

ובכן, הקנאה ביסודה היא תכונה נפלאה. היא מעניקה לנו דחיפה עוצמתית לקדם את עצמנו. אולם ישנם בעולם שני סוגי קנאים: יש כאלו שהקנאה גורמת להם לנסות להנמיך את הזולת. הם מביטים מחלון העסק שלהם על העסק המתחרה ומאחלים לו כל רע שבעולם. זו קנאה שלילית, הרסנית, שנובעת מחוסר בהערכה עצמית. לעומתם, יש קנאים מסוג אחר: הם מתעסקים בלהגביה את עצמם. הם מביטים על העסק המתחרה ושואבים ממנו השראה כיצד לעשות את עצמם טובים יותר. זו קנאה חיובית, בונה – מנוע שדוחף קדימה בכל המוטיבציה והאמביציה.

כעת, הבה נתבונן בקנאים הגדולים שהזכרנו: הירח, שבמקום לגדל את עצמו, ביקש להמעיט את השמש; קין, שבמקום לטפל במנחה הגרועה שלו, העדיף לרצוח את הבל אחיו; וקורח, שבמקום להפוך את עצמו לאדם נעלה יותר, פעל להדיח את משה ואהרן ממשרתם.

לעומת כל אלו, אנו מוצאים קנאה מסוג אחר: רחל אימנו קינאה בלאה אחותה על הילדים שנולדו לה, אך זאת הייתה קנאה אחרת, קנאה חיובית ומדרבנת.

וַתְּקַנֵּא רָחֵל3 – קִנְּאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים... לוּלֵי שֶׁצְּדָקָה מִמֶּנִּי, לֹא זָכְתָה לְבָנִים

בָּעִנְיָנִים4 הָרוּחָנִיִּים צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בְּמִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ... לְהִתְלַמֵּד מִמֶּנּוּ

כעת אנו שואלים: מה באמת עושים עם הקנאה ההרסנית שמוציאה את האדם מהעולם? איך סותמים את החור? כיצד מגבשים הערכה עצמית חיובית ובריאה ולומדים לשמוח במה שיש לנו?

במהלך השנים הארוכות בהן שהה החסיד רבי מענדל פוטרפס במחנה העבודה ברוסיה, הוא צבר תובנות חיים רבות. אחת הטובות שבהן, היא הסיפור הבא:

יום העבודה היה מסתיים בחמש בערב ואחר כך היו האסירים פורשים לתאים. השעה הייתה מוקדמת בשביל ללכת לישון והם היו מוציאים קלפים לשחק. אך הדבר היה אסור על פי חוקי המחנה, והסוהרים היו מחרימים את הקלפים.

פעם ישבו האסירים ושיחקו. הסוהר שמע את קול נקישות הקלפים, פרץ פנימה ודרש לקבל את הקלפים, אך הם היתממו ואמרו שאין להם כלום. הוא יצא החוצה, המתין לשמוע את הנקישות ואז חזר והעמיד את כולם לבדיקה בכיסים. אך הקלפים לא נמצאו. הוא שוב יצא ושוב פרץ פנימה והפשיט את כולם לגמרי – אך לקלפים לא היה זכר. מבויש ונואש עזב אותם לנפשם.

למחרת שאל רבי מענדל את מנהיג האסירים: "איך עשיתם את זה? כיצד העלמתם את הקלפים כאילו לא היו מעולם?".

הבריון הסביר כי אחד האסירים בחדר הוא בכיר הכייסים במוסקבה. כאשר הסוהר נכנס, הוא דוחף את הקלפים לתוך כיסו של הסוהר, שמחפש את הקלפים אצל כולם, חוץ ממנו עצמו...

אין כמוני

התשובה המהותית לתפיסת ההערכה העצמית נמצאת סביבנו, בתוכנו. הבה נביט מסביב ונשים לב לתופעה מדהימה, בלתי מובנת מעצמה: בשום מקום בעולם אין שני אנשים זהים – אפילו לא הסינים, וגם לא שני אחים... – לא במראה ולא באופי. וזו תופעה מנוגדת לדרך הטבע. אף שאותם הורים יוצרים את כל ילדיהם, הילדים כל כך שונים אחד מהשני; אלוקים מעניק לכל אחד יחס ומחשבה אישית, כאילו הוא האדם הראשון שנוצר בהיסטוריה.

מדוע זה כך? למה הקדוש ברוך הוא 'מתאמץ'? כשם שכל היינות של כרמל מזרחי הם כמעט באותו טעם וכל האייפונים של אפל נראים אותו דבר – גם הקדוש ברוך הוא היה יכול ליצור 'קו יילודים ספטמבר 78'...

התשובה היא שהעולם הוא פאזל וכל אחד נושא חלק ייחודי בפאזל הגדול. כל אדם נועד להשלים תפקיד אחד בכל המארג של האנושות ואף אחד לא יעשה זאת טוב ממנו. אף אדם לא הגיע לכאן במקרה. אף ילד לא נולד בגלל שההורים שלו רצו מישהו שיטפל בהם לעת זקנה... כל אדם שהגיע לכאן, עבר את מערכת התכנון האלוקית וקיבל תפקיד אישי במכלול העולמי.

לכן, יסוד ההערכה העצמית הוא בתפיסה שאין עוד אדם כמוני. הקדוש ברוך הוא העניק לי יחס אישי, המשימות המוטלות עלי ממתינות רק לי ובלעדיי אף אחד לא יעשה אותן. כל שנותר הוא לחשוב כיצד לעשות אותן הכי טוב שאפשר.

הַשֵּׁם5 בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּאֹפֶן כָזֶה שֶּׁ"אֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ" וְ"אֵין דֵּעוֹתֵיהֶם שָׁווֹת", עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁשְּׁנֵי נִבְרָאִים בָּעוֹלָם יִהְיוּ זֵהִים לְגַמְרֵי, אֶלָּא לְכָל הַיּוֹתֵר דִּמְיוֹן כְּלָלִי. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא, מִשּׁוּם שֶׁלְּכָל נִבְרָא יֵשׁ עִנְיָן [- יִעוּד] שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא אֵצֶל נִבְרָא אַחַר, וְלָכֵן אָנוּ זְקוּקִים לְכֹל הַנִּבְרָאִים כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַתַּכְלִית הַשְּׁלֵמָה

על הבוקר

כעת נשוב אל העימות בין משה וקורח, ונראה כיצד משה מנסה לשכך את הקנאה הבוערת של קורח.

התורה מספרת כי העימות בין משה וקורח הגיע לשיא. מחנה ישראל עלה בלהבות המחלוקת וכל אחד בחר צד, לכאן או לכאן. בניסיון לשכך את הכעס, משה הציע את מבחן המחתות שיוכיח עם מי הצדק. הדבר המוזר הוא שמשה הציע לעשות זאת למחרת בבוקר – "בוקר ויודַע השם".

והשאלה הנשאלת היא: למה משה חיכה למחר? מדוע הניח למחלוקת לבעור עוד לילה ארוך?

הרבי מבאר רעיון כביר: המילה הזו – "בוקר" – היא הייתה המענה הישיר לטענת הקנאה של קרח. מאחורי המילה "בוקר" הסתתר נאום ארוך שנשא משה באזני בעלי המחלוקת. משה ביקש לרמוז להם כי העולם הוא פאזל ולכל נברא ייעוד משלו. כשם שאור היום נועד להעניק את הדחיפה לעשייה, ואילו חושך הלילה נועד להעניק את האווירה ההפוכה, זאת שיוצרת רוגע ושלווה – כך כל אדם נועד למטרה אישית משלו ואין כל צורך וכל טעם להחליף זהויות. אדרבה, האדם האומלל ביותר הוא מי שמנסה ללבוש חליפה של אדם אחר.

גְּבוּלוֹת6 חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אֹתָם לְעָרֵב יוֹם בְּלַיְלָה? כָּךְ הִבְדִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ"ם, וְהִבְדִּיל אֶת אַהֲרֹן מִשְּׁאָר יִשְׂרָאֵל. אִם יְכוֹלִים אַתֶּם לְעַכֵּב אוֹתָהּ הַבְדָּלָה שֶׁהִבְדִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלַּיְלָה, כַּך תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ

כְּשֵׁם7 שֶׁיֶּשְׁנָם גְּבוּלוֹת בִּזְמַנִּים שֶׁל בֹּקֶר וְעֶרֶב, וְכַאֲשֶׁר כָּל אֶחָד מֵהֶם עוֹשֶׂה אֶת תַּפְקִידוֹ שֶׁנִּקְבַּע לוֹ נַעֲשָׂה מִשְּׁנֵיהֶם יָחַד "יוֹם אֶחָד", כָּךְ בַּנּוֹגֵעַ לַתַּפְקִיד שֶׁל כָּל נִבְרָא, תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת הַבְּרִיאָה הִיא בְּכָךְ שֶׁכָּל נִבְרָא עוֹשֶׂה אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁנּוֹעָד לוֹ, לְפִי הַהַגְדָּרָה וְהַהַגְבָּלָה שֶׁלּוֹ

זו המשמעות מאחורי העונש הנורא שהושת על עדת קורח, כזה שלא חזר עוד בהיסטוריה: האדמה נפתחה והם נפלו לתוכה. גם זה היה מענה ישיר לעולם החדש שהם ניסו ליצור: כאשר אדם מבקש תפקיד שלא נועד לו, הוא נופל מדרגתו ומאבד אפילו את מה שהיה לו.

מה אפשר לקחת מכאן בפועל ממש? אולי שאדם צריך להזכיר לעצמו מפעם לפעם את העשייה שלו. ברגעים של דכדוך וקנאה באחרים, מותר לקחת דף ועט ולמנות את האנשים שנהנים ממנו עצה ותושייה – ובכך מקבלים תוספת כוח ועוצמה להמשך מימוש המשימה האישית, עד לביצוע המשימה הכוללת בגאולתו המושלמת של העולם, במהרה בימינו.