כאשר הגיע זמן המבחן, התקבצו מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת לנוכח אוהל מועד כשאליהם נלווה קהל גדול שתמך בקרח. על קריאות העידוד ניצחו דתן ואבירם, שני אחים משבט ראובן שנודעו זה מכבר כמתריסים כנגד סמכותו של משה. למרות זיכרונות העבר, משה ניגש אליהם מתוך רדיפת שלום וענווה גדולה, וניסה לשכנע אותם לסגת מתמיכתם במרד.
דתן ואבירם הפגינו לעיני כול את איבתם למשה, והצטרפו לקולות שהאשימו אותו כי הוא רודן ומתחזה. יתרה מזו, הקדוש-ברוך-הוא בעצמו כבר גזר את דינם, ובדבריו למשה הוא מורה לו להזהיר את שאר המורדים להרחיק מאוהלי דתן ואבירם - שמא יילכדו עמם בגורל המר העתיד לבוא עליהם. בכל זאת, משה סירב לומר נואש. בלבו קיננה התקווה שגם רשעים כאויביו המושבעים יחזרו בתשובה, ועל כן עשה כל שביכולתו כדי להשפיע עליהם לתקן את דרכם.
עלינו ללמוד מגישתו של משה לעשות כל שביכולתנו להשיב את אחינו היהודים (ואת עצמנו) אל ה' ואל תורתו, גם כאשר נדמה כי כבר אבדה כל תקווה. אם משה התייחס כך אל מורדים בהשם, ודאי שעלינו להאמין כי בכל יהודי טמונה גחלת שניתן ללבותה, אפילו אם הוא עצמו מצהיר בפה מלא כי איבד כל אמון במורשתו.
(על פי לקוטי שיחות כח, עמ' 103-102)
הוסיפו תגובה