תקרית המרגלים, שעליה סופר בפרשה הקודמת, הדגישה את חשיבותה של ארץ ישראל שבה יתקיימו המצוות בעולם הגשמי. מיד אחריה התעוררה צרה חדשה: קרח, בן דודו של משה רבנו, יזם מרד נגד סמכותו של משה.
קֹרח הגיע למסקנה שגויה בעקבות חטא המרגלים: אם קיום המצוות המעשיות הוא חשוב כל-כך, אין ללימוד התורה מעלה כה גבוהה. לפיכך, סבר, יהודי העובד למחייתו ומקיים מצוות אינו צריך לשאוף לחיבור רוחני עם ה' דווקא דרך התורה. יתרה מכך, אין כל צורך במעמד שלם של אנשים - קרי: שבט לוי, הכֹהנים והכהן הגדול בפרט - המקדישים עצמם לגמרי לחיי הרוח ולימוד התורה.
מתוך קו חשיבה זה, הגיע קֹרח למסקנה מופלגת עוד יותר: אם משימתנו היא להמשיך מודעות א-לוהית לעולם הגשמי, הרי שאין שום טעם באיסורים היוצרים הבדלה מסוימת בינינו ובין העולם, שכן הללו רק מעכבים אותנו מלהיכנס לעובי הקורה של המציאות הגשמית ולעבד אותה.
בתגובה, אמר משה לקֹרח שמעמד הלויים והכֹהנים המוקדש לעבודת ה' הִנו חיוני, מאחר שתפקידו הוא לעורר השראה באלו המעורבים בעולם הארצי ולהדריכם באשר למותר ולאסור. ללא השראה והדרכה אלו, עלולה המציאות הגשמית להשכיח מעמנו את ערכינו ושאיפותינו, עד שנמצא עצמנו עבדיה במקום שנהפוך לאדוניה.
גם אנו צריכים להיזהר ולא ליפול למלכודת החשיבה הקיצונית שהובילה את קֹרח למסקנותיו השגויות.
(על פי לקוטי שיחות ח, עמ' 108 והלאה)
הוסיפו תגובה