התורה מפרטת את דיניו של מי שנדר להיות נזיר. לאחר מכן מופיעים פסוקי הברכה שנוהגים הכֹהנים לברך את בני ישראל לאחר הקרבת התמיד בבוקר. בהמשך, שבה התורה לגולל את מאורעות הימים שלאחר הקמת המשכן בניסן. ביום חנוכת המשכן הביאו נשיאי השבטים קרבנות מיוחדים. קרבנותיהם היו זהים זה לזה לגמרי, אך התורה רואה לנכון למנות כל אחד מהם בנפרד.

מעשה אחד, כוונות שונות
וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ וגו': (במדבר ז:יג)

כאשר שנים-עשר נשיאים מביאים קרבן זהה בעל פריטים רבים, ניתן היה לחשוב שהתורה תסתפק בפירוט המִנחה ובהודעה כי כל הנשיאים הביאו כמוֹתה. אך התורה לא עשתה כך. במקום זאת, היא תיארה בפירוט את מנחתו של נשיא שבט יהודה, ולאחר מכן את זו של נשיא שבט יששכר, וכך עד לאחרון נשיאי השבטים, על פני שבעים ואחד פסוקים. מדוע? מסתבר לומר שגם אם המעשה שעשו הנשיאים היה זהה, לכל אחד מהם היתה כוונה מיוחדת בקרבן שנודב לרגל חנוכת המזבח, גוון רוחני מיוחד של המשכת שפע רוחני מלמעלה ואופן מיוחד של קידוש העולם הגשמי.

יש כאן לימוד חשוב באשר למקומו של הפרט בחברה הכללית. בתחומים רבים תובעת מאתנו התורה ליישר קו עם כללות העם: עלינו לומר אותן התפילות ולקיים (פחות או יותר) את אותן המצוות, ובאותה הדרך. עם זאת, אנו חיים גם את המישור הפרטי שבו כל אחד מאתנו הִנו יחיד ומיוחד, והתורה אינה מבקשת מאתנו למחוק זאת. לא זו בלבד שמותר לנו לבטא את רגשותינו וכוונותינו האישיים בתפילותינו ובאורח חיינו, אלא שאנו אף נדרשים לעשות זאת.

לימוד נוסף, אף הוא משמעותי עד מאוד, קשור לכוונה הניתנת במילים החוזרות על עצמן שוב ושוב. חוויה זו מוכרת לנו היטב מתפילות שאנו חוזרים עליהן כמה פעמים מדי יום, ממצוות שאנו מקיימים שוב ושוב באותו האופן. מפרשת הנשיאים נלמד שאותן מצוות ותפילות צריכות לשאת משמעות חדשה בכל יום ולשקף את המקום הנפשי והרוחני שאנו נמצאים בו בכל רגע נתון.

(על פי התוועדויות תשמ"ג א, עמ' 528)