מי שמכירה את מיכל לא מפסיקה לצחוק

לפני שבועיים, כשמיכל לויטין עלתה להופיע בכנס הארצי השנתי של נשי חב"ד בארץ ישראל, עוד לפני שאמרה מילה, קהל נשים פרץ בצחוק. זה לא קרה בגלל הפאה המוזרה שהיא חבשה, או תנועות הגוף המצחיקות שלה, כל אחת מהנשים נכחה פעם במופע של מיכל וצחקה מעצם המראה שלה שמתחבר מיד עם הומור ושמחה ומעלה את הצחוק כמעין רפלקס.

מצחיקה מילדות

מיכל בת 32, נשואה ואמא לשישה ילדים בלי עין הרע ומאחוריה עשרים שנה של קריירה בסטאנדאפ ובשירה.

את ההופעה הראשונה שלה היא ביצעה כבר בגיל 10.

לא במקרה הקב"ה בחר בשכונת חב"ד בקרית מלאכי, כמקום בו תעביר מיכל את ילדותה. אוכלוסייה מגוונת כל כך אי אפשר למצוא בשום מקום, קיבוץ גלויות אמיתי: עולים מרוסיה, גרוזיה, בוכרה, אתיופיה, מרוקו, תימן ועוד. בליל של שפות ומבטאים שנתנו למיכל השראה. כבר מגיל חמש היא ידעה לעשות חיקויים מדויקים של השכנים בבנין ולגרום לכל המשפחה לפרוץ בצחוק.

"אני זוכרת איך סבתא שלי ע"ה היתה מבקשת ממני 'מיכל תעשי לי הצגות ותרקדי ריקוד ואני אתן לך מדליה', היא הראשונה שהחדירה בי את האהבה למשחק וההופעה. אמא שלי וסבתא שלי ראו כמה אני אוהבת להציג והיו מביאות לי אביזרים ותחפושות כדי שאכנס לדמויות השונות ואביע את עצמי. המשפחה שלי עודדה אותי, מחאה לי כפיים ואפשרה לי להציג ולהצחיק בכל הזדמנות".

בגיל עשר היא הופיעה לראשונה יחד עם אמא שלה, בערב נשים בקרית מלאכי. הן המחיזו אפיזודות שונות בחיי המשפחה ומיכל הקטנה הקריאה דקלום בחרוזים. הקהל אהב אותה מאד ומחא לה כפיים בהתלהבות ומיכל נהנתה מכל רגע והרגישה שההופעה הסתיימה מהר מדי. כבר אז היא ידעה שזה מה שתרצה לעשות כשתגדל.

תתמקדי בלשמח את הקהל

ההופעה בערב הנשים היתה רק ההתחלה, מיכל התחילה להופיע בכנסים שונים, בעיקר בהתנדבות: במעון "צופיה" לשיקום נערות עברייניות, במחלקות גריאטריות, בבתי אבות ועוד.

היא לא למדה את התחום באופן מסודר, הקב"ה סידר לה סטאז' באוניברסיטה של החיים כבר מגיל עשר. "היינו מגיעות לפני כל חג ועושות הכל כדי לשמח את הקהל. היתי מציגה ושרה ואמא שלי נתנה לי כבר אז את השיעור הכי חשוב שיש, היא לא תיקנה אותי, לא ביקרה אותי ורק אמרה 'תתמקדי בלשמח את הקהל'. מכיוון שההופעות היו רובן בהתנדבות, לא היו ממני ציפיות גדולות, היה לי כיף, הרגשתי בטחון ופשוט נהניתי להופיע. קיבלתי את כל תשומת הלב, מחיאות הכפיים ותחושת הייחודיות - חלומו של כל ילד".

בגיל ההתבגרות, כשחברותיה של מיכל היו עסוקות בהרפתקאות, מצבי רוח, רצון להתבלט על ידי לבוש מיוחד והתנהגויות שונות, הבמה נתנה לה המון, היא היתה רגועה. היה לה מסלול ברור, היה לה את המקום שבו היא הצטיינה.

"מה יצא ממך?"

המשפחה מאד תמכה בה, אבל במערכת החינוך, בבית הספר ואחר כך בתיכון, היו הרבה מורות שלא אהבו את העיסוק שלה ואת הנטיה לצחוק ולהתייחס לדברים בהומור. מיכל הגיבה בתמימות "כתוב עבדו את השם בשמחה", היא היתה אומרת למורות, אבל הן לא אהבו את הגישה שלה. "די לליצנות, את צריכה להתבגר ולהתרצן, אחרת מה יצא ממך?".

מיכל מספרת שהיו כאלו שחששו מהרעיון של הבעת מסר יהודי באמצעות הומור. כך, בהצגת סוף השנה היא ביקשה לקבל תפקיד קומי כלשהו, אבל היא נתקלה בסירוב.

מיכל לא ויתרה וקיבלה אישור לעלות לבמה עם דמות מצחיקה. "שיחקתי מוכר בלונים, היתה לי בדיוק דקה על הבמה, אבל כל מי שהיתה בהופעה זוכרת לי עד היום את התפקיד הזה".

לצד השימוש המוגבל בהומור, מיכל החלה להתמקד בתחום השירה שגם בו היא ניחנה בכישרון גדול, כל תקופת התיכון היא הופיעה יחד עם זמרת נוספת בבית חב"ד בכל רחבי הארץ ,שרה ושימחה את הקהל.

"סבא שלי ז"ל, הרב אברהם לידר, היה חזן חסידי, הוא זכה להביא לרבי את הניגון הושיעה את עמך. "סבא עודד אותי מאד לשיר, הוא לימד אותי את ניגוני חב"ד באופן מדויק כפי שהושרו על ידי חסידים של פעם. בתור נערה, הוא היה מלמד אותי ניגונים נדירים שלא מוכרים כל כך ואני שמחתי להפתיע עם ניגון שעוד לא שרו בשום הופעה"

סטאנדאפ עם מסר

כשהיא החלה לעסוק בפרק השידוכים, היא הכירה את בעלה, יוסי לויטין. "מיד לאחר החתונה הוא נהיה שותף מלא בשליחות שלי שהפכה ל'שלנו'. הוא המפיק, הבמאי, הוא הנהג ונושא הכלים וגם איש הסאונד".

מיכל ויוסי לויטין

לאחר החתונה, החליטה מיכל להתמקד ביכולת שלה להצחיק. היא הבינה שיש הרבה זמרות דתיות וחרדיות, אבל תחום הסטאנדאפ שומם. "האמנתי שיש כאן פוטנציאל עצום, המצאתי כמה דמויות ויצאתי לדרך. ההצלחה היתה מסחררת, נשים נהנו וביקשו עוד ועוד, לפני כל אירוע ישבתי עם המארגנות וחשבנו מה המסר שהן רוצות להעביר, בנינו דמויות מתאימות וזה עבד. נשים צחקו ועל הדרך הפנימו".

לא שהדבר עבר ללא ביקורת. היו נשים שחשו שצחוק מוגזם הוא לא רעיון טוב. אבל מיכל המשיכה למרות הכול. "הביקורת הזאת לא שברה אותי, ידעתי וראיתי שנשים נהנות, שהמסרים עוברים ושזו השליחות שלי והמשכתי בדרכי".

במהלך השנים יצא למיכל לפגוש את כל אחת מהמורות ששאלו אותה בעבר "מה יצא ממך?" הן ניגשו אליה בסיומן של הופעות, לאחר שצחקו בעצמן ואמרו למיכל שהן לא תיארו שעם היכולת שלה להצחיק, היא תצליח להגיע רחוק כל כך ולהעביר מסרים שאפילו הן, כמורות, לא מצליחות להעביר.

מיכל בהופעה

להצחיק את אבא

במשך שלוש עשרה שנים, אביה של מיכל נלחם במחלה קשה, יצא ונכנס ממחלקות בית החולים ועבר סידרת ניתוחים פולשניים. אמא שלהם הנחתה אותם כבר מההתחלה: "ליד אבא, רק שמחה, זה מה שירפא אותו" ואכן במשך השנים הם הקפידו על כך. "אני באופן אישי זכיתי לשמח אותו המון וברור לי שהעובדה שהוא המשיך לחיות שנים רבות על אף המחלה הקשה, היא בזכות השמחה".

שמואל לואיס זכרונו לברכה, אבא של מיכל, היה שוחט ועד שחלה הוא היה נוסע ברחבי העולם כדי לשחוט. הוא ידע שבע שפות ועזר למיכל לדייק את המבטא בחיקויים שעשתה. כל פלייבק שהכינה לשיר, עבר קודם כל את הביקורת שלו. "אבא ז"ל אהב מאד את העשיה שלי, צחק בלי סוף מההצגות והחיקויים שעשיתי מולו ועודד אותי להמשיך בדרך. חוויתי את השנים של החולי וגם את הפטירה שלו בצורה אחרת, בזכות העיסוק בחלק השמח של החיים וההבנה שזו התרופה הטובה ביותר להתמודדות עם קושי".

שמואל לואיס ז"ל, אביה של מיכל

אמא כועסת?

למיכל יש שישה ילדים, גם בגידול שלהם היא משתמשת בהומור, איך אפשר שלא? "לקח לילדים שלי המון זמן להבין שלפעמים אני כועסת, גם כשהייתי כועסת הם היו בטוחים שזה חלק מהצגה והם מתפוצצים מצחוק. זה עדיין קורה לפעמים ויש בזה משהו טוב, כי הצחוק שלהם מדבק ואני מיד צוחקת בעצמי".

מיכל אומרת שהצחוק הוא כלי חינוכי מעולה. "כאשר יש סיטואציה קשה עם הילדים אני מיד מכניסה איזה דמות מצחיקה שבאה ונותנת את דעתה, הילדים מקשיבים הרבה יותר מאשר היו מקשיבים לי ומצליחים לצאת מהפינה ולרדת מהעץ". הילדים כולם מגלים כשרון בתחום המשחק והשירה. בבית שבו אמא עובדת במשרה מלאה בתחום וחדר אחד מוקדש כולו לתלבושות ואביזרים להצגות, זה לא מפתיע. בבית משפחת לויטין אפשר למצוא את הילדים לבושים בתחפושות לאורך כל השנה ולא רק בפורים, לא פלא שהחברים של הילדים מבקשים שוב ושוב לבוא ולהתארח.

משפחת לויטין

איך מערכון נולד?

אני שואלת אותה כיצד נולדים המערכונים.

"הדמויות שאני מציגה באות מהחיים, דמויות שמזדהים איתם, זה תמיד מוקצן מאד ועם זאת אמיתי ומאפשר לנשים להתחבר לדמות. אני אוספת רגעים מהחיים, לא רושמת אותם, אבל זוכרת ויודעת שמתישהו אשתמש בהם על הבמה".

מיכל אומרת שכאשר היא מתכננת מערכון, השלב הראשון הוא ה'מסר', הרעיון שהיא רוצה להעביר ובאיזה תחום הוא: זוגיות, חינוך ילדים, עבודת השם ועוד. אחר כך היא חושבת על הסיטואציה בה המסר יוכל לעבור ואז בוחרת בדמות המתאימה לסיטואציה. השלב האחרון הוא האביזרים, היא ניגשת לחדר התחפושות ומתאימה אביזרים שיעזרו לה להכנס לדמות.

"היו לי פעמים שהצגתי בספונטניות, ללא אביזרים, אבל כאשר אני בתחפושת, אני מתחברת לגמרי לדמות ויוצאת מעצמי ואין ספק שזה מוצלח יותר".

הופעה בלי קול

כסטנאדנפיסטית שומרת תורה ומצוות, מיכל מקפידה מאד על גבולות. "אני לעולם לא אדבר על גסויות ולא אשתמש במילים לא יפות. אם לדוגמא אני מציגה קטע על הבעל ובו האישה כועסת מאד ורוצה לקלל את בעלה, אז אעשה פרצוף ואגיד "שיהיה בריא" וכולן כבר יבינו מהטון והפנים שאני כועסת מאד. נשים לא דתיות ניגשות אלי אחרי ההופעה והן אומרות שבשבילן זו היתה חוויה מיוחדת, לצחוק בלי גסות, שמחה טהורה".

כשאני שואלת את מיכל, איזו דמות היא לעולם לא תחקה. היא מיד עונה "אני אף פעם לא אחקה בעלי מוגבלויות" וזה בדיוק מביא אותנו לשאלה הבאה.

איזו הופעה מרגשת במיוחד זכורה לה מתוך אלפי הופעות לאורך השנים?

"היתה לי הופעה בירושלים, לארגון 'שמע קולנו', עבור נשים חרשות. בעצם לא הייתי צריכה מוזיקה בין המערכונים. באחת הדמויות היה חסר לי אביזר כלשהו וצעקתי לבעלי שיביא לי אותו, כי ממילא הן לא שמעו. זה היה מוזר מאד. השתדלתי לדבר לאט ולעשות תנועות שפתיים מודגשות, כדי שנשים שקוראות תנועות שפתיים יוכלו להבין אותי. במהלך ההופעה מישהי הקלידה את כל מה שאמרתי ואפילו ציינה בסוגרים: מבטא מרוקאי, מבטא רוסי ועוד. הדבר המדהים הוא שהקהל צחק, נשים צחקו לא פחות ממופע מול קהל שומע. זה ריגש וזעזע אותי גם יחד".

הופעה מיוחדת נוספת שזכורה למיכל היתה בצרפת "הקהל היה מעורב, חצי דוברות עברית וחצי דוברות צרפתית . היתה מתרגמת שתרגמה סימולטנית את מה שאמרתי. התרגום היה הרבה יותר ארוך בצרפתית, מאשר הדברים שאמרתי בעברית. נוצר מצב מצחיק במיוחד. הנשים דוברות העברית צחקו וכאשר הן סיימו לצחוק החלו דוברות הצרפתית לצחוק, הייתי צריכה להתאפק לא לצחוק בעצמי".

מיכל אוהבת לאלתר ולחדש במופעים "אני מאלתרת המון וזה הכיף והיופי, גם אם מישהי מגיעה פעמיים, ההופעה שונה. פעם כשעמדתי על הבמה והצגתי סיטואציה של אישה המתוסכלת מחוסר היכולת שלה להטיל משמעת בבית, היתה תקלה טכנית והמיקרופון לא עבד. נשים מהקהל החלו לצעוק "לא שומעים אותך!" עניתי להן בחזרה "זו הבעיה בבית הזה, שלא מקשיבים לי ולא שומעים אותי"".

הרבה מעבר לצחוק

לפני כמה שנים, מיכל הופיעה בנופש לנשים במלון בצפון הארץ, מיד לאחר ההופעה, כאשר היא בדרכה הביתה יחד עם בעלה, צלצל הטלפון. התקשרה אישה וסיפרה שהיא היתה עכשיו במופע במלון, היא חשבה שהחופשה הזאת תעזור לה, אבל העצבות לא עוזבת אותה, היא סובלת מדכאון חמור לאחר לידה ולא עלינו היא רוצה לשים קץ לחייה.

מיכל שוחחה איתה עד לפנות בוקר וסיכמה איתה שהן יפגשו במופע שיש למיכל בעוד שבוע, באיזור מגוריה של האישה. היא אכן הגיעה, בסיום המופע מיכל דיברה איתה ונתנה לה תאריכים של המופעים הבאים. במשך תקופה, האישה הזאת היתה מגיעה להופעות של מיכל במקומות שונים וחיה מהופעה להופעה, זה החזיק אותה. "היינו בקשר שנתיים והיא יצאה מזה לגמרי ובהמשך הלכה לטפל בעצמה וגם ללמוד טיפול. כיום האישה הזאת מטפלת בנשים שסובלות מקשיים נפשיים".

לסיום אני שואלת את מיכל מה החלום שלה.

כמו חב"דניקית אמיתית היא עונה מיד: "החלום הראשי שלי הוא ביאת משיח ותחית המתים ואבא שלי בתוכם. ומבחינה מקצועית אני חולמת להעלות מופע סטנדאפ לילדים, הילדים של היום מתוחכמים מאד ואני חושבת שבאמצעות ההומור אפשר להגיע לליבם ולהעביר להם הרבה מסרים".