את הכתבה הזאת אני חייבת לפתוח בגילוי נאות. שתים עשרה שנים שאני כותבת. בין השאר ראיינתי וכתבתי את סיפורם של עשרות, אם לא מאות נשים ואנשים מעוררי השראה. הפעם רעדו אצבעותי על המקלדת, מחקתי וכתבתי, בכיתי והתרגשתי, חשבתי ושיניתי שוב ושוב. כי בפעם הזאת אני כותבת על אמא שלי ז"ל שנפטרה בהיותי ילדה קטנה. התקשרתי לראיין אנשים ונשים שהכירו אותה, תרגמתי כתבות ישנות שנכתבו עליה ונזכרתי בסיפורים ששמעתי. מעט מאד אני זוכרת בעצמי...
הפשטות היתה נר לרגליה, היא סלדה מגינונים של כבוד והערכה ואני כמעט בטוחה שלא היתה רוצה שיכתבו עליה. בכל זאת כתבתי, כי אני מאמינה היום כאדם בוגר שיש הרבה מה ללמוד ממנה. כולי תקווה שהכתבה הזאת תעורר בקוראים השראה ורצון לעשייה למען הכלל ויהא זה לעילוי נשמתה.
עליה לישראל: עליה ברוחניות
מרים, שכונתה על ידי מכריה מירה, נולדה בשנת 1947 בבאקו, בת יחידה בין שני אחים למשפחת קרביצקי החסידית. מגיל שש למדה לנגן בפסנתר ובמשך שבע עשרה שנים המשיכה ללמוד ולעשות תארים במוסיקה, עד שהפכה לפסנתרנית מקצועית ברמה בינלאומית וניגנה בקונצרטים.
בגיל 23 התחתנה עם מנדל קריצ'בסקי, בן למשפחה חסידית שורשית ממוסקבה ולאחר הולדת בתם הבכורה, עלו יחד לארץ.
הם התיישבו בעיר האבות באר שבע, מקום מגורים מתאים כל כך לזוג שביתם היה פתוח לכל, כמו אוהל אברהם. כשעלו לארץ, היה זה אחרי שנים בצל המשטר הקומוניסטי, שנים בהם יהודים היו מנותקים מיהדות. תוך תקופה קצרה השלימו מירה ומנדל את החסר והחלו לשמור תורה ומצוות באופן מלא ומוקפד.
בעוד מנדל מנהל קבוצת מחקר באוניברסיטת בן גוריון, העניקה מירה שיעורי פסנתר פרטיים לילדים, כשמדי שנה או שנתיים נוסף להם ילד למשפחה. 11 ילדים הביאה מירה לעולם וגידלה אותם במסירות, כשהחינוך בראש מעיניה. היא הקימה עם בעלה "חדר" חב"ד לבנים בבאר שבע, כדי שבניהם יקבלו חינוך ראוי. כשגדלו הבנות והיה צורך בתיכון, עברה כל המשפחה לקרית מלאכי ובהמשך לירושלים, גם שם הקימה עם בעלה "חדר" חב"ד. את מתקני השעשועים לילדים רכשו בעצמם ובחודשים הראשונים המשכורות למלמדים שולמו על ידם. חינוך הילדים היה מעל הכל, מצדיק מעבר דירה וקודם לכל הוצאה אחרת.
בית של הכנסת אורחים עם רהיטים משוק הפשפשים
עוד בבאר שבע ואחר כך במקומות מגוריהם האחרים, היה הבית פתוח לכל אדם. מירה הזמינה אורחים לשבתות ולחגים וגם ביום יום. הילדים התרגלו לכך שבחדרים מונחים כמה מזרונים והאורחים הופכים לחלק מהבית. לעיתים למשך חודשים. עולים שהגיעו ולא היה להם איפה להיות ידעו שבית משפחת קריצבסקי זו הכתובת. הכתובת לגור בה עד שיקבלו דירה, הכתובת לשמוע מילה טובה או עצה, המקום בו טעמו לראשונה טעמה של סעודת שבת יהודית.
בין האורחים הרבים היו גם ילדי צ'רנוביל, ילדים שהועלו על ידי חב"ד מאוקראינה, לאחר אסון צ'רנוביל. הם שוכנו בפנימיה והיה צורך במשפחות שיארחו אותם בשבתות חופשה. מדי שבת התארחו כמה מהם בבית משפחת קריצ'בסקי, בית קטן ומלא בילדים, אבל תמיד נמצא מקום לעוד אורח. במשך השנים ערכה מירה ז"ל סעודת שבע ברכות לעשרות זוגות שלא היה מי שיעשה זאת עבורם.
היא עשתה זאת בפשטות, לא נלחצה ולא דיברה הרבה. הודיעה להם שתערוך עבורם שבע ברכות. היא בישלה אוכל פשוט, בלי תפריטים מרשימים או מנות מיוחדות, אבל עם הרבה שמחה ורצון טוב. לעיתים היתה מנעימה את האירוע בנגינת הפסנתר המופלאה שלה.
מה שהאורחים לא ידעו היה שהרהיטים בבית נרכשו בשוק הפשפשים ומירה וילדיה שהיו מטופחים, לבושים לרוב בבגדי יד שניה. הכסף שימש למטרות החשובות באמת: לחינוך, להכנסת אורחים ולעזרה לכל מי שנצרך.
מרכז לתעסוקת עולים
כאשר הגיעה העליה הגדולה מרוסיה בשנות ה-90, כאב לה ולבעלה לראות את סבלם של העולים שהתקשו למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד. מירה ז"ל לא היתה אישה של דיבורים, אלא של עשיה. לאחר שקיבלה את ברכתו של הרבי מליובאוויטש, היא זנחה את המוסיקה ויחד עם בעלה הם הקימו בעשר אצבעות משרד לתעסוקת עולים אקדמאיים.
בכספי הפיצויים שקיבל מנדל מהאוניברסיטה, הם שכרו משרד במרכז כלל בירושלים. מחשב שקיבלה בתרומה, דפים, עטים וטלפון אחד, זה כל מה שנדרש לה כדי להתחיל. בשנה הראשונה היא עבדה בהתנדבות מלאה, ללא כל תמורה גשמית. הביקוש היה עצום, הגיעו עשרות עולים שביקשו עזרה. מפה לאוזן עברה השמועה ששם במשרד מקבלים יחס מכבד והסיכויים למצוא עבודה גבוהים במיוחד. מירה רכשה מדי יום את כל העיתונים וסימנה במרקר מודעות דרושים רלוונטיות. היא יצרה קשר עם כל חברות כח האדם וגם עם מנהלי חברות ובכח השכנוע העצום שלה היתה גורמת למעסיקים לקחת לעבודה עולים שלא ידעו עברית. היה לה סיפוק מיוחד כשהצליחה למצוא לאדם עבודה בדיוק בתחום התמחותו. בהמשך היא פנתה לאגודת שמי"ר שהוקמה לעזרת העולים והם הקצו לה משרד במרכז שלהם ברחוב דוד ילין בירושלים.
במשך השנים מירה מצאה עבודה לאלפי אנשים ואיפשרה להם להתפרנס בכוחות עצמם.
עדות אישית
מספרת מירה קורמן, ששימשה כמזכירתה במשרד התעסוקה השני שפתחה בהמשך במרכז גוטניק בירושלים:
הכרתי את מירה כשהגעתי לעבוד במקום ולהחליף את המזכירה הקבועה שיצאה לחופשת לידה. המשרד היה הומה ואנשים רבים הגיעו כל הזמן. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. למירה היתה יכולת וירטואוזית לקלוט את האדם היושב מולה. לדעת מה הן החוזקות שלו, מה החולשות ואיזו עבודה תתאים לו. אנשים הגיעו למשרד כי האווירה במקום היתה לא פורמלית. גם מי שלא מצא עבודה, זכה לאוזן קשבת ואוהבת. מירה ראיינה כל מחפש עבודה באופן אישי, הקשיבה לכל אחד, הזדהתה עם הכאב והקושי והיתה לבבית מאד. היא ידעה כמה קשה לעולים, בייחוד לאלה המבוגרים, להתמודד עם השינויים בחייהם והעדר השפה.
"זכור לי מקרה שהגיעה אישה כועסת מאד, היא פנתה למשרד כלשהו והם הפנו אותה אלינו והטעו אותה, סיפרו שאצלינו היא תקבל קצבה וגם עזרה בבית. הסברתי לה שאין לנו את השירותים שהיא מחפשת, אין לנו תקציבים לזה ואנחנו רק מסייעים למצוא עבודה, אבל היא המשיכה לצעוק ולהתעצבן ולא ידעתי איך להרגיע אותה. לפתע מירה קמה, חיבקה את האישה ויצאה איתה לגינה שמחוץ למשרד. אין לי מושג מה היא אמרה לה, אבל אחרי חצי שעה האישה חזרה יחד עם מירה כשחיוך על פניה והתנצלה.
"בפעמים הנדירות שהיה שקט במשרד, דיברנו על הילדים, על אמונה, על החדשות ועל האופנה ומירה מעולם לא התלוננה. אני בטוחה שהיו לה קשיים בחיים, אבל היא רק סיפרה בגאווה על משפחתה שהיתה מרכז חייה. הילדים התקשרו כל הזמן למשרד והיו מגיעים לבקר הרבה. כשהתבלבלתי בשמותיהם מירה קצת התכעסה, היא לא הבינה איך אפשר להתבלבל? והרי הם כל כך שונים ומיוחדים, כל אחד מהם.
"תקופה קצרה לפני שהיא נפטרה עזבתי את המשרד לטובת עבודה בתחום ההתמחות שלי, היתה זו מירה שמצאה עבורי את העבודה הזאת, למרות שהיתה מרוצה מעבודתנו המשותפת, היה לה חשוב שאתקדם ואצליח והיא נתנה לי את ברכת הדרך."
עושה קסמים
לאחר 3 שנות פעילות של מרכז התעסוקה, נערכה כתבה נרחבת עליו בעיתון רוסי ידוע ואני מצטטת כמה משפטים מהכתבה.
"העולים החדשים בארץ כבר התרגלו למשפט 'אין עבודה'. הם מגיעים למשרדי התעסוקה הרשמיים ומקבלים קצבת אבטלה לכמה חודשים, אבל עבודה אין בנמצא. במשרד התעסוקה לעולים במרכז שמיר שברחוב דוד ילין בירושלים המצב שונה. מנהלת המשרד היא מירה קריצבסקי, בעצמה עולה מרוסיה עם ותק של עשרים שנה. היא מבינה את קשיי הקליטה של העולים ומצד שני דוברת עברית וחיה מספיק שנים בארץ כדי לסייע.
"מה גרם לך לפתוח את המרכז? אני שואלת את מירה. 'כאשר הגיעה העליה הזאת שמחנו מאד לקראת העולים ורצינו לסייע להם באיזשהוא אופן. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא למצוא להם עבודה ולאפשר להם לעמוד על הרגליים. ביקשתי ברכה מהרבי מליובאוויטש וכשקיבלתי אותה יצאתי לדרך'.
"מאיפה את מקבלת את הנתונים? 'מחפשי העבודה מגיעים מפה לאוזן והם רבים מאד, את מקומות העבודה אני מלקטת בעיתונים ופשוט מרימה צלצול ועושה ככל יכולתי כדי לעזור.'
"מה מידת ההצלחה שלכם, מה הסטטיסטיקה? אני מבררת אצל מירה והיא משיבה 'סטטיסטיקה היא מדע יבש, אני יכולה לענות לך במספרים, אבל הנה רק החודש מצאנו עבודה לאדם שהתחתן לא מזמן וגר עם אישתו בירושלים, הוא מתכנת מתקדם ועבד עד כה בקצרין, הוא ראה את אישתו רק בשבתות. מצאנו עבורו עבודה כמתכנת בירושלים ועכשיו הם נמצאים יחד כמו שזוג צריך לחיות. איך אפשר למדוד את המקרה הזה בסטטיסטיקה יבשה?'
"במשרד התעסוקה לעולים בשמיר אומרים שהיא עושה קסמים ומצליחה לשכנע מעסיקים לקבל עובדים מבוגרים וגם כאלה שלא יודעים מילה בעברית. מה סוד הקסם? אולי כי למירה כמוסיקאית יש שמיעה אבסולוטית לכאבם של הזולת, או אולי בגלל שהפרויקט הזה קיבל ברכה מהרבי מליובאוויטש."
בסיום הכתבה מצטטת העיתונאית משפטים מתוך ספר התודות שנמצא במרכז התעסוקה, תודות שנכתבו על ידי מחפשי העבודה.
"אילו כל הישראלים היו עוזרים לעולים כמו מירה, כל הבעיות של העולים החדשים היו פתורות מזמן"
"בינתיים לא נמצאה לי עבודה, אבל במקום הזה קיבלתי אוזן קשבת ותקווה".
דוגמא יהודית חיה
מירה ז"ל היתה אישה אינטליגנטית מאד, דוברת שפות רבות ודעתנית ועם זאת היתה לה אמונה תמימה ואבסולוטית בקדוש ברוך הוא. כמעט בכל משפט שהוציאה מפיה שולב הביטוי "ברוך השם". את הבוקר היא היתה פותחת באמירת ברכות השחר מתוך הסידור כשהיא עומדת על יד החלון, כדי לראות את נפלאות הבורא תוך כדי התפילה. לפני כל צעד בחייה, היא נועצה עם הרבי מליובאוויטש. שלחה לו מכתבים וגם נסעה לבקר במשכנו לעיתים קרובות, לקבל ברכה וכוחות לחינוך הילדים ולהמשך עשייתה הציבורית.
ולנטינה קצ'ובייבסקי שעבדה יחד עם מנדל והכירה את מירה באופן אישי מספרת: "היא היתה אישיות נדירה שעצם השהות לידה גרמה לאנשים לרצות להיות טובים יותר. מי שזכה להכיר אותה ולהתארח אצלה ראה סמל ודוגמא חיה להתנהגות יהודית אמיתית. העולים שרובם הגיעו מנותקים לגמרי משורשיהם היהודיים, קיבלו ממנה ומהמשפחה שלה השראה ורצון להתחבר ולהתקרב לתורה ומצוות, יותר מאשר היו מקבלים בסדרת הרצאות על יהדות."
יום עצוב
במשך תקופה סבלה מירה מכאבי ראש חזקים. היא היתה עסוקה מאד בטיפול בילדים ובעבודתה החשובה ולא מצאה פנאי לבדוק לעומק את מקור הכאבים. בט"ו בשבט של שנת תשנ"ה התמוטטה בביתה והובהלה לבית חולים, שם התברר שהיא סובלת מגידול בראשה. ההלם היה גדול, אף אחד לא האמין שהאישה הזאת, מלאת החיים והמרץ, נמצאת בסכנת חיים. מירה היתה באמונה גדולה, הגיעה לטיפולים עם דולר של הרבי וחת"ת ועל אף הכאבים העזים היא לא התלוננה. הרופאים החליטו שהיא צריכה לעבור ניתוח להסרת הגידול.
במשך שנים הקפידה מירה ללכת לשיעור תורה מדי שבת ותקופות ארוכות הוא התקיים בביתה. בשבת שלפני הניתוח היא שהתה בבית והתעקשה לקיים בביתה שיעור תורה. על אף שהיתה חלשה מאד, היא ביקשה מבתה שתאפר אותה והתלבשה יפה כדי לקבל את הבאות לשיעור, חלקן ראו אותה אז בפעם האחרונה. לאחר הניתוח מירה לא שבה להכרה. במשך שבעה שבועות התפללו בני משפחתה ומכריה להחלמתה, הגיעו לבקר אותה וניסו להעיר אותה בכל דרך, הם היו בטוחים שהיא תחלים אבל הקב"ה רצה אחרת ואחרי שבעה שבועות בדיוק, בכ"ה בניסן תשנ"ה, החזירה מירה את נשמתה לבורא ונפטרה.
העשיה ממשיכה
עשרים שנה לפטירתה והעשייה של מירה ז"ל בעולם נמשכת. שני משרדי התעסוקה שהקימה עדיין קיימים ומסייעים לעולים למצוא עבודה בדרכה של מירה, דרך של סובלנות וחסד. ב'חדרים' שהקימה עם בעלה בבאר שבע ובירושלים, התחנכו במשך השנים עשרות אלפי ילדים.
אחד עשר ילדיה ממשיכים בדרכה ומחיים את זכרה. כולם מנהלים בתים פתוחים לאורחים ועוסקים בעשיה ציבורית ובחינוך יהודי. שלושה מילדיה הם שלוחי חב"ד ברוסיה. בן נוסף הוא שליח חב"ד בעיר באר שבע, העיר בה החלה את פעילותה למען הכלל ובן אחר ממשיך את דרכה ועשייתה למען חינוך יהודי ומנהל את רשת החינוך החב"דית "אוהלי יוסף יצחק."
עשרים שנה חלפו מפטירתה והיא עדיין חיה בלב כל מי שהכיר אותה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
כתוב תגובה