"אימא, לא לישון!" ראיון עם אדווה ביטון, אימה של אדל הי"ד

לפני שנתיים נפצעה אדל אנושות בפיגוע יידוי אבנים בשומרון ואחרי מאבק ארוך, בו גרמה לקידוש השם עצום, השיבה את נשמתה הזכה לבורא ונפטרה. ראיון עם אדווה ביטון, אימה של אדל.

מטח אבנים שמנפץ את החיים

לפני שנתיים וחצי הייתה משפחת ביטון משפחה שלימה ומאושרת. הם גרו בישוב יקיר, האימא, אדווה, דוקטור לכימיה תרופתית שעוסקת במחקר ומעבירה הרצאות במוסדות אקדמאיים; האבא, רפי, מהנדס תעשייה וניהול שעובד כמנהל אגף ברכבת ישראל; וארבע בנות נפלאות ושמחות: מוריה, נעמה, אביגיל ואחת קטנה ומלאת אנרגיה, אדל שמה.

שום דבר לא הכין אותם לאירוע ששינה את חייהם. מטח אבנים שיידו לעברם מחבלים ערבים, ניפץ את המושלמות לרסיסים ופגע אנושות באדל הקטנה.

זה היה יום חמישי בערב, אדווה נסעה עם שלוש בנותיה הצעירות מהבית של סבא וסבתא באריאל ליקיר. נעמה ואביגיל ישבו במושב האחורי, אדל במושב הקדמי. הנסיעה היתה רגועה והן שרו ביחד.

כשיצאו מהכניסה לאריאל יודו אבנים לעברם. לפניהם נסעה משאית שנהגה בלם מההלם. המכונית התנגשה במשאית ונמחצה תחתיה, כשהמשאית ממשיכה לנסוע עוד חצי קילומטר.

הן היו בחושך, לכודות וצועקות. אביגיל ונעמה צעקו אבל אדל לא השמיעה קול וראשה היה שמוט. "הרמתי לאדל את הראש כדי לפתוח לה נתיב אוויר וצעקתי יחד עם הבנות 'שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד'. צעקנו שוב ושוב" משחזרת אדווה.

כשהגיעו צוותי החילוץ הם חילצו את נעמה ואביגיל במהירות, אבל כדי להוציא את אדל היה צריך לנסר את המכונית וזה לקח זמן. משם היא הועברה לבית החולים בניידת טיפול נמרץ כשמצבה אנוש.

באותם רגעים אדווה הייתה מעדיפה להבין בכל תחום שהוא מלבד רפואה.

"הרופאים לא נתנו לה סיכוי. אני, שמבינה את השפה הרפואית, הבנתי עד כמה המצב חמור".

ולמרות הכול היא האמינה והתפללה לנס.

הרופאים זיהו אצלה סימני חיים והחליטו לנתח אותה. הוריה ביקשו מכל עם ישראל להתפלל להחלמתה והוסיפה לה שם: חיה.

גם אדווה, אביגיל ונעמה נפצעו בפיגוע באורח בינוני אבל מצבה של אדל היה קשה במיוחד. תחילה הרופאים העריכו כי היא לא תשרוד יותר מכמה שעות, אבל היא שרדה יממה אחרי יממה. בניסי ניסים מצבה התייצב – חייה ניצלו אבל היא סבלה מפגיעה נוירולוגית קשה והייתה בהכרה חלקית.

"אימא, לא לישון"

אדווה זוכרת את אדל כילדה פעילה במיוחד. "המשפט שאני הכי זוכרת ממנה הוא 'אימא, לא לישון'! היא לא אהבה לישון והייתה יוצאת ממיטת התינוק שלה ורצה בכל הסלון."

אדל לפני הפיגוע

היא לא אכלה יותר מדי ובגיל שנתיים ושמונה חדשים היא שקלה קרוב לתשעה קילוגרם, אבל עם קצת אוכל ומעט שינה היה לה הרבה מרץ ואנרגיה.

"היתה לה מימיקה מדהימה בפנים, היא לא דיברה ברור אבל הבנו כל מה שהיא ביקשה באמצעות הבעות הפנים שלה. היא היתה מדברת עם העיניים היפות שלה" אומרת אדווה.

ופתאום, הילדה שהייתה כל-כך מלאת חיים, שוכבת ללא תזוזה.

הפציעה שלה היתה אנושה, הרופאים לא נתנו סיכוי שהיא תישאר בחיים מעבר לכמה שעות, אך אדל הפתיעה ושרדה יממה אחת ועוד יממה. בניסי ניסים מצבה התייצב, חייה ניצלו אך הפגיעה הנוירולוגית היתה קשה והיא נותרה בהכרה חלקית.

אמונה ואהבה ללא גבולות

חודשיים וחצי היתה אדל מאושפזת בבית החולים שניידר, חודשיים בהם הוריה היו לצידה כל רגע. הם התחלפו במשמרות כשאחד מהם עם הילדים והשני ליד מיטתה של אדל. בשבתות הילדים התארחו אצל קרובי משפחה ושניהם שהו ליד מיטתה.

במשך אותם חודשים היו רגעים בהם מצבה התדרדר והרופאים הכינו אותם לגרוע מכל, אבל בנס מצבה השתפר והיא המשיכה לחיות.

בתום הטיפול הרופאים ביקשו להעביר אותה לבית חולים סיעודי, מתוך אמונה שהיא לא ברת שיקום. ההורים המסורים לא ויתרו והתעקשו להעביר אותה לבית החולים השיקומי "לוינשטיין" כדי לנסות לשקמה.

אדווה ואדל

את הרי מבינה בתחום הרפואי. האם האמנת שהיא תצליח להחלים?

"העובדה שאני ושתי הבנות האחרות שרדנו את הפיגוע היא נס גמור. כשהמחלצים באו להוציא אותי הם באו עם שקית שחורה; בגלל זווית ההתנגשות, הם היו בטוחים שלא שרדתי. האמנתי שבורא העולם יכול לחולל גם לאדל נס."

היו רופאים שחשבו שהיא השתגעה; אחרים הציעו לה טיפול פסיכולוגי.

"הרופאים הם אנשים מאוד ריאליים, וקשה להם להבין את האמונה שלנו. אבל אני מאמינה שהרופאים הם רק שליחים של הקדוש ברוך הוא. תודה לא-ל זכינו לשליחים נהדרים אבל תמיד יכולים לקרות ניסים... אני מאמינה שהאלוקים נתן במוח יכולות ריפוי שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם, ובגלל שאדלי הייתה כל-כך צעירה היא יכלה להחלים וחייבים לתת לה צ'אנס."

אדל שוב בבית

אחרי השחרור מבית החולים לוינשטיין, אדל חזרה הביתה. ההורים המסורים הקימו עבורה מערכת שיקום בבית. כל יום הבית המה במטפלים שבאו לקדם אותה: קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסטית, גננת, ועוד.

למרות סקפטיות הרופאים, אדל התקדמה. היא הצליחה להפיק קול, להזיז את הידיים ולצייר; במאמץ רב היא גם עמדה על המעלון.

"היא היתה שותפה להכל. צחקנו איתה, השמענו לה סיפורים, לא היה לה רגע דל והיא קיבלה המון אהבה מכולנו" מספרת אדווה. ולמרות הפגיעה האנושה, פניה נותרו יפות ומאירות, לא כאובה ולא סובלת. "כל מי שבא לבקר אותה, או לטפל בה, אמר שיש מפניה אור ענק, מין הילה מיוחדת".

בתקופת שהותה של אדל בבית, נולד לה אח קטן.

"ההחלטה להיכנס להריון בתוך מציאות לא פשוטה היתה האמירה שלנו לקדוש ברוך הוא שאנחנו בוחרים בחיים. גם כשאדל נפצעה בחרנו במסלול של שמחה, של ראיה חיובית. ככה אנחנו אומרים להשם שאנחנו מאמינים בו."

לילד הקטן קראו אחיה.

לוויה במקום סעודת הודיה

אדווה טיפלה בבתה במסירות, ולעתים תכופות היא הייתה מדמיינת את החלמתה של אדל, את מסיבת ההודיה הענקית עם מאות המשתתפים שיבואו לראות את הנס הגדול.

היא לא דמיינה שהמוני אנשים יבואו אבל לא למסיבת ההודיה אלא ללויה של אדל זכרונה לברכה.

יומיים לפני שנפטרה אדל הייתה חיוורת וסבלה משיעול. אדווה הרגישה בלב של אימא אוהבת שמשהו לא בסדר; הם הזמינו אמבולנס ואישפזו אותה במרכז הרפואי שניידר. מצבה החמיר ותוך יממה המערכות קרסו והיא נפטרה.

"זה בכלל לא הגיוני שאימא צריכה לקבור ילדה בת חמש, הגיעו אלינו המוני מנחמים ואני חשבתי על כך שציפיתי לראות את ההמון הזה בסעודת הודיה ולא בלויה, אבל אני אדם מאמין והניסיון הזה הוסיף לי תעצומות נפש.

"אדל היתה נשמה ענקית שזכיתי לגדל, היה לה תפקיד גדול בעולם והיא הצליחה לפרוץ המון חסמים ולהשפיע על אנשים מכל המגזרים ומכל הארץ והעולם. אני מקבלת כל הזמן הודעות ומכתבים מאנשים ונשים, ילדות וילדים שאדל נגעה בהם, שמשהו בחיים שלהם השתנה שהם בחרו לעשות מעשה טוב לזכותה."

על קברה של אדל הי"ד

חמישה ילדים: ארבעה בעולם הזה ואחת בעולם אחר

אדווה אומרת שיש לה חמישה ילדים, ארבעה בעולם הזה ואחת בעולם אחר.

"אני מדברת עם אדל כל הזמן, היא חלק ממני, היא קיימת בתוכי, היא נמצאת ברוחה בבית שלנו."

היא יודעת שהיא עשתה את הכול למענה, והיא גם יודעת שבשביל הילדים בבית היא צריכה להיות שמחה.

"יש לנו כמובן רגעי משבר והמון צער ומותר לבכות ולהביע את הכאב, אבל אנחנו מאמינים ומשדרים לילדים אמונה מוחלטת בבורא. הילדים שלנו צריכים הורים שמחים".

אדווה החליטה לא לחזור לעבודתה במחקר, הבינה שהשם העמיד אותה בניסיון הזה והסיט אותה לעשיה אחרת, עשיה ציבורית במימדים גדולים.

יש לה תוכניות גדולות ורבות לעשות לעילוי נשמתה של אדל ז"ל, להקים ארגון שיסייע להורים שכולים, גם לכאלו שלא זוכים לתמיכה מהמדינה.

היא יוצאת למפגשים עם קהל, להם היא קוראת "נר לרגלי", בהם היא מחזקת את הציבור, נותנת כח ותקווה לאנשים מתוך ההתמודדות והניסיון האישי שלה.

"הקב"ה העמיד אותי בניסיון ובכך אמר לי שהוא מסמן אותי, שהוא מאמין ביכולת שלי ואני עושה ככל שביכולתי כדי לעמוד בנסיון שלו."

בקרוב תערך הכנסת ספר תורה לזכרה של אדל שנתרמה על ידי הקהילה היהודית בצרפת. היא גם מקימה ארגון עבור הנוער בישוב יקיר, אותו נוער שליווה את המשפחה ותמך בהם לכל התקופה הקשה. שמו של הארגון הוא "אדל – אני דואג לאחר", ומטרתו היא עשיה מתוך אהבת ישראל.

חצי הכוס המלאה – מסר לקוראים

אני שואלת אותה אם יש לה מסר מיוחד לקוראי אתר בית חב"ד.

"המשפט הכי חזק שאני יכולה להגיד הוא תמיד להסתכל על חצי כוס המלאה ולנסות לראות את הטוב מכל הרע. זה לא פשוט אבל גם בסיטואציות הקשות ביותר יש טוב. האמונה שלנו היא למעשה כלי אדיר להתמודדויות. אם נדע לקחת את הטוב מתוך הנסיון, נקבל תעצומות נפש.

"גם לי יש חצי כוס מלאה. לפני שנתיים הייתי בפיגוע קשה אבל אני ושתי בנות ניצלנו. על פי דרך הטבע הייתי אמורה להיות מבותרת לשני חלקים. המחלצים אמרו לי שאיש לא יוצא מתאונה כזו בחיים. גם אדל שרדה שנתיים נוספות למרות כל מה שאמרו הרופאים.

"בטח שלעולם לא הייתי בוחרת בנסיון כזה, אבל הוא כבר קרה. אז אני רוצה להתמקד במה שטוב" אומרת אדווה.