מהי שטות דקדושה, ולמה אתם צריכים אותה

יש שטות דלעומת זה... כמו-כן יש... שטות דקדושה. (אדמו"ר הריי"צ)

מהי שטות? המילון העברי רואה בשטות כדבר איוולת, טפשות; אבל זה לא ממש מדוייק. שורש המילה היא שט"ה, כלומר נטייה מדרך הישר. וכשנוטים מהדרך, אפשר לפנות למטה וליפול, או לפנות למעלה ולטפס.

תחשבו על כך: אדם שעושה שטויות הוא אדם שמתנהג בצורה לא הגיונית. כשאתם אומרים למישהו "אתה מדבר שטויות" אתם למעשה אומרים לו שהוא אומר דברים לא הגיוניים, חסרי כל שכל.

אבל שטות היא דבר מאוד חיוני.

אנחנו צריכים אותה כי אנחנו חיים בעולם של שטויות, וכדי שנוכל להילחם בשטויות מסביבנו אנחנו צריכים את השטות הפנימית שלנו. אם העולם כולו מתנהג בצורה לא הגיונית, ואנחנו מתעקשים לשמור על חוקי ההגיון... הפסדנו במערכה. אם כולם משתטים, גם אנחנו צריכים להשתטות. אבל השטות שלנו לא תהיה למטה מן השכל אלא למעלה ממנו.

ואנחנו צריכים אותה בגלל שהשכל וההגיון יכולים להיות האוייבים הגדולים שלנו. בהתעקשות שלהם להבין כל דבר בחומר האפרפר השוכן בתוך הגולגולת הפיזית המוגבלת, הם לא מרשים לנו להתחבר לעצם האלוקות, לרוחניות הבלתי נתפסת ובלתי מובנת ליצורי חומר.

לא לחינם משתפך מחבר ספר התהילים ואומר:

ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך; ואני תמיד עמך. (תהילים עג)

מי שרוצה להגיע להיות תמיד עמך, מחובר בחיבור מוחלט ואינסופי עם בורא העולם, חייב להיות כמו בער ובהמה. לא מתוך בורות וחייתיות, מתוך איבוד צלם האדם חלילה; מתוך שטות של קדושה, כזו שנמצאת בדרגה גבוהה בהרבה מהשכל עצמו.

אם תרצו, שטות דקדושה היא ה'אני' האמיתי שלנו.

כשאדם נמצא בסכנת חיים הוא לא מתחיל לחשוב האם כדי לו להינצל ולערוך חישובים הגיוניים על סיכויי ההישרדות ורמת הכדאיות.

מדוע? כי ההגיון יכול להגיע עד רמות מסויימות. אבל ה'אני', הרצון לחיות ולהתקיים הוא גדול ממנו. וכשאדם נמצא בסכנת חיים האני הזה מתעורר ושואג במלוא כוחו, דוחק את השכל הקר והמחושב אל מקומו הראוי לו.

'אני' אמיתי הוא אני מחובר. במהותנו, הרבה לפני היכולות האינטלקטואליות שלנו, יש בנו נשמה, חלק אלוקה ממעל ממש. והשטות דקדושה עלינו אנו מדברים היא לא שטות של איוולת או דבר מטופש אלא הגעה אל המקום הכי עמוק והכי פנימי של האדם.

ריקוד ההדסים

בדורות עברו, היו כאלו שלקחו את השטות ברצינות.

כזה היה רבי יהודה בר עילאי, אחד התנאים הגדולים בדורו. כשהייתה חתונה בעיר הוא התעלם מכבודו ויצא בריקוד נלהב לפני הכלה. לא היה זה ריקוד איטי או מכובד, כביכול, אלא ריקוד סוער שכלל לא התאים למעמדו. כחלק מהריקוד הוא נופף בהדס שהחזיק בידיו.

עשרות שנים לאחר-מכן היה זה רב שמואל, בנו של רבי יצחק שאף הוא יצא בריקוד סוער, אבל הוא בחר לעשות זאת עם שלושה הדסים. הריקוד הנלהב וה'שטותי' הזה גרם לתלמידיו להתבייש בו, ותלמידו רבי זירא אף אמר לו: "סבא, אתה מבייש אותנו!"

בהלוויה של רב שמואל הופיע עמוד אש מן השמיים שליווה אותו למנוחתו. מקובל בין החכמים שעמוד אש כזה מופיע רק לכבוד צדיק אחד או שניים בדור, האחדים והמיוחדים שבחבורה, ואם כן היה בעמוד זה אישור לגדלותו של רבי שמואל, אליה הוא הגיע בזכות "השתטותו".

שימו לב להשתלשלות הדברים.

רבי יהודה בן עילאי הסתפק בהדס אחד. רבי שמואל לקח שלושה הדסים. ואחרי שהוא נפטר לבית עולמו כבר לא היו ריקודי הדסים, אבל נשאר עמוד אש.

זה מה שצריך לקרות אצל כל אחד מאיתנו.

לטפס גבוה, לרדת נמוך

קודם כל, אנחנו צריכים ללמוד לרקוד.

לא ריקוד מסודר, כזה שיש לו צעדים מסויימים ומחושבים. אלא ריקוד אמיתי; ידיים מנופפות לכל עבר, רגליים הולכות קדימה ואחורה ללא כל סדר הגיוני, רק בגלל שהשמחה מתפרצת ובוקעת דרך הגוף הרוקד.

ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ותבז לו בליבה. (שמואל ב ו)

מיכל לא הצליחה להבין מדוע דוד, השליט העליון של עם ישראל כולו, מרשה לעצמו להתבזות בצורה כזו. אם הוא רוצה לרקוד זה דבר אחד, אבל מדוע לפזז ולכרכר כאחד הריקים? מה רע בריקוד יפה ומסודר לפי הקצב, כיאה למעמדו הנכבד?

דוד רקד את הריקוד של השטות. הוא נתן ביטוי לצמאונה של הנשמה להתאחד עם בורא העולם. מול הצמאון הזה, מול החיבור הטוטלי הזה, אין חישובים של כדאי ומתאים. יש רק קשר עוצמתי.

התחושה הזו קורית גם לנו.

חישבו על הרגעים הקדושים ביותר בשנה, על תפילת הנעילה בסוף צום יום הכיפורים. כשקולו של החזן מכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! ה' הוא האלוקים!" הלב רוטט והנשמה משתפכת, מתגעגעת לאלוקים.

זה קורה ביום כיפור, וזה צריך לקרות כל יום. והכלי שנועד לקחת אותנו למקום הזה היא התפילה, והיא נקראת גם בשם "סולם".

ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה. (בראשית כח).

כשאנו מתפללים אנו מטפסים בסולם שליבה אחרי שליבה, כשהרמה הגבוהה ביותר צריכה להיות דביקות מלאה בבורא העולם, כמעט כלות הנפש. עד כדי כך, שהבעל שם טוב אמר שכאשר התפילה מסתיימת ונשמתו של האדם לא פרחה מגופו – הרי זה חסד גדול שגומל עמו האלוקים!

התפילה היא הריקוד שלנו. אנו צריכים לקחת אותה ובאמצעותה להגיע לאותו מקום פנימי בלב של השטות דקדושה, של החיבור המוחלט.

כשפותחים את היום בתפילה, התחלנו על רגל ימין.

אבל אחרי שרוקדים צריכים להביא גם הדסים. כי אנחנו לא יכולים להיתקע בשלב של הריקוד, בשטות הקדושה המלהיבה הזאת. אנחנו לא יכולים להתפלל כל היום. אנחנו צריכים ללכת לעבוד, ולקחת איתנו את השטות הזו לכל מקום אליו נלך.

רבי יהודה לקח הדס אחד.

כמה עלים יש בהדס? הרבה. כמה הדסים יש בהדס? רק הדס אחד.

אם הייתם רואים את רבי יהודה בחייו, הדביקות שלו בבורא העולם הייתה כל-כך עוצמתית עד שהיא סינוורה כל דבר אחר. נכון, הוא עדיין קיים את כל המצוות על כל פרטיהן, אבל הדביקות וה"שטות" שלו היו חזקות מהכול.

רב שמואל כבר לקח שלושה הדסים. גם הוא רקד והגיע לאותה רמה של שטות דקדושה, אבל כבר ראו פחות שטות, ויותר הדסים.

וכשהוא נפטר, גם הדסים לא ראו. אבל נשאר עמוד אש שהותיר אחריו רושם עצום בלבבות הנוכחים.

להתחיל את היום עם שטות שתשרוד

ריקודי ההדסים הם חוברת ההוראות של כולנו, הם מלמדים אותנו כיצד לחיות את החיים.

הכי חשוב לדעת לאמץ את תחושת השטות דקדושה כדרך חיים, כפסגה אליה אנו צריכים תמיד להעפיל, לשוב ולכבוש.

ואחרי שהעפלנו, יהיו רגעים בהם נתרחק מהפסגה.

עלינו להכיר בכך שאחרי הריקוד והתפילה אנו צריכים להמשיך קדימה. ובדיוק כמו בסיפור התלמודי, גם לנו יהיו רגעים קדושים יותר כמו הדס אחד, רגעים בהם נרגיש את השטות דקדושה קצת פחות ולפתע נראה יותר הדסים, ורגעים בהם זה ייראה קצת רחוק ומנותק מאיתנו, כמו עמוד האש שהופיע בלוויה של רב שמואל.

כשנעבור דרך אותם רגעים אולי נרקוד פחות. אבל הרושם של הריקוד יישאר. לפעמים הוא יהיה עוצמתי, לפעמים פחות, ולפעמים הוא יפעל כמו עמוד אש קצת מרוחק, אבל הוא תמיד יהיה שם ברקע, יוצק את המהות הפנימית בכל דבר שנעשה.

(מעובד על-פי מאמר באתי לגני תשל"ה)