אמרו עליו, על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.

פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והייתה נוטלת כיס [מלא] דינרין בשכרה [כתשלום]. נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות.

בשעת הרגל דבר [כשבעל אותה], הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

[שמע זאת רבי אלעזר, ונכנסו הדברים לליבו.] הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עליי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו [שכן גם אנחנו זקוקים לרחמים], שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.

אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים!

אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה [כלומר גם השמיים והארץ עלולים להתקלקל ולפיכך עליהם להתפלל על עצמם].

אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה.

אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר: ונמקו כל צבא השמים.

[ראה רבי אלעזר שאין מי שיתפלל עבורו], אמר: אין הדבר תלוי אלא בי!

הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.

יצתה בת קול [מן השמיים] ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.

ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן [מקבלין את תשובתן מן השמיים], אלא שקורין אותן רבי [שכן כאשר יצאה הבת קול מן השמיים, היא כינתה אותו בשם רבי אלעזר].

(מתוך מסכת עבודה זרה, יז).