קרן אור חדרה אל המרתף. צירי הדלת חרקו, שני הזקנים פסעו פנימה בצעדים מדודים ונר בידם. רצפת העץ המחוררת מנגיסות העכברים הוארה באור קלוש, הם התיישבו על שני כסאות רעועים.

דממה במרתף האפלולי. הזקנים, מבטם חודר ועמוק, הביטו זה בזה בשתיקה, ולא העלו על דעתם כי מישהו צופה בהם. הילד יוסף יצחק, מי שלימים יהפוך לאדמו"ר ומנהיג נערץ,

כלא את נשימתו. הוא הצליח מבעוד מועד לגלות את מקום ההתוועדות, לחדור אל המרתף, להתגבר על הפחד מהעכברים ולהתחבא בצל החביות. מעולם, מעולם לא הרשו הזקנים לאיש להיות נוכח בהתוועדותם. רבי שמואל בצלאל שעפטיל, ור' חנוך הענדל, מזקני החסידים, אריות שבחבורה, מי יהין להאזין לסוד שיחם, מי יבין... אסור ליוסף יצחק להניד אבר. המעשה איננו עוד מעשה ילדות, מעשה קונדס בר-מחילה, הוא נכנס כעת בין גחלתם של הגדולים ביותר, איזה פנים יהיו לו אם יתפסו אותו... הוא ניסה בכל כוחו להתעלם מהעכברים המרחשים בין חביות העץ הכבדות, ולהתרכז, לא להפסיד אף פרט.

אחד מהם שלף בקבוק ושתי כוסיות, מזג 'לחיים' והניח את הכוסיות על ארגז.

ההתוועדות החלה.

רחש לא נשמע. הזקנים העמיקו את מבטם זה בזה, דומה היה כי מתחת לפני השטח, נכון יותר לומר מעל, הרבה מעל פני השטח מתרחש משהו, הרוחות סוערות. הם ישבו ללא ניע, כוסיות המשקה נותרו מיותמות על הארגז. לפתע, החלו נושרות מעיניהם דמעות. דמעה רודפת דמעה, והם מביטים זה בזה, מביטים ובוכים.

היה זה מחזה מופלא, יוסף יצחק מעולם לא ראה דבר שכזה. הנפשות געשו, הנשמות דיברו בשפה עמוקה ממילים. דמעות סיפרו, ודמעות הקשיבו, דמעות שאלו ודמעות אחרות השיבו.

מעולם לא ראה יוסף יצחק התוועדות שכזו. ההתוועדות נמשכה כל הלילה. דומה היה כי היא יכולה להימשך לעולם ועד. ניגונים, סיפורים ודיבורים שייכים לעולם הדיבור, להתוועדויות בבית המדרש קבל עם ועדה, ואילו במרתף הייתה אטמוספרה אחרת, עומק כזה, שהדיבור דל מלבטא אותו. שני הזקנים היו בעולם אחר, מתוועדים זה עם זה, משתפים, כואבים, כוספים, עורגים אל על...

השחר עלה, אחד מהזקנים מזג חזרה את המשקה מהכוסיות אל הבקבוק. הם לבשו את מעיליהם המאובקים, ויצאו אל הרחוב.

(מעובד מתוך הספר "ר' מענדל" על-ידי אהרוני ברנשטיין. הסיפור נדפס בגליון 9 של "מעיינותיך לצעירים", בהוצאת ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות)