כיצד יש להתייחס לילדים מאותגרים נפשית ופיזית? מהי הדרך הנכונה לסייע להם להתערות בתוך הקהילה? אלו הן שאלות שרבים עדיין מתחבטים בהם, אך בשנת 1979 הנושא לא זכה כלל ליחס הראוי לו.
לפנינו חלק מהתכתבות בין עובד סוציאלי, אחד מהעוסקים בתחום לבין הרבי מליובאוויטש. ההתכתבות בין העובד הסוציאלי והרבי התפרסה של יותר מעשרה מכתבים, בהם הרבי פורש את משנתו, מהי הדרך לעבוד עם הילדים המיוחדים.
במכתבו הראשון של הרבי, המופיע להלן, הרבי מציג בשש נקודות את שיטתו, המעניקה תוכנית עבודה מיוחדת במינה עבור הילדים, ההורים והמטפלים כאחד. הדברים רלבנטים היום כשם שהיו רלבנטים ביום בו נכתבו.
המכתבים כולם תורגמו מאנגלית, ומופיעים בחוברת "מבט מיוחד" הניתנת להשגה בחנות קה"ת בכפר חב"ד (03.9606.018 או בדוא"ל).
המכתב אל הרבי
בית הרפואה קוני איילנד
מרכז להתפתחות הילד
9 באוגוסט 1979[1]
הרב מנחם מענדל שניאורסאהן,
הרבי מליובאוויטש,
770 איסטערן פארקוויי,
ברוקלין, נ.י. 11213
רבי שניאורסאהן היקר,
בתור עובד סוציאלי יהודי ויושב ראש מועצת מחוז 2 ללוקים בפיגור שכלי בברוקלין, אתעניין מאד ללמוד את עמדותיך בנוגע ל'טיפול וחינוך של יהודים הלוקים בפיגור' - אלו הסובלים מלידה מלקויות בתחומי החשיבה, הדיבור והלמידה.
במשך שנים רבות, הלוקים בפיגור, במיוחד הסובלים מפיגור קשה, הוכנסו למוסד ממשלתי גדול, על פי רוב כזה המצוי מרחק ניכר מביתם ומקהילתם.
במהלך השנים האחרונות, נעשו מאמצים ליצור "בתים קבוצתיים" בכל השכונות ברחבי העיר, כך שהורים שנבצר מהם להמשיך לטפל בבניהם או בבנותיהם הלוקים בפיגור, יוכלו לבחור להכניס את ילדיהם למסגרת קטנה, ביתית, הממוקמת בתוך הקהילה של החוסה, או בסמוך אליה.
מדיניות זו, של יצירת "בתים קבוצתיים" עבור הלוקים בפיגור - יהודים כמו גם עבור מי שאינם יהודים - הפכה לנושא מעורר מחלוקת, ולעתים התנגדות מרה, תוך יצירת עימות בין הורה להורה, בין שכן לשכן ובין מנהיגים פוליטיים, האחד כנגד השני.
בבסיס הדיונים הסוערים הללו עומדים, בין השאר, תחזיות בדבר ירידת ערכם הכספי של הבתים בקהילה; חשש מפני מעשי ונדליזם, ואף חמור מכך, מפני מעשי פשיעה, של החוסים הלוקים בפיגור; וטענות שהחוסים עצמם, הסובלים מפיגור, יחושו שלא בנוח כשהם מוקפים באנשים רגילים. מצד שני, הוריהם של הלוקים בפיגור מעוניינים שילדיהם יחיו בסביבה בטוחה ובריאה.
כיצד עלינו להתייחס לנושא זה - קרי, טיפול באותם אנשים בעלי מוגבלויות המחייבות טיפול והשגחה לאורך כל חייהם - מנקודת ההשקפה של היהדות? בתור יהודי מעורה, אכפת לי מאד מהקהילה היהודית שלנו: כיצד אנו מתייחסים האחד לשני, וכיצד אנו מתנהלים כבני אדם.
הערותיך ודעותיך מעניינות אותי במיוחד, מאחר שתנועת ליובאוויטש, בדאגתה העמוקה לרווחתו של כל אדם יהודי, הוסיפה מימד של רוחניות - ניצוץ - לחיי כולנו!
בתור אדם נשוי ואב, ב"ה, לשתי ילדות יפהפיות ובריאות (בנות שנתיים וחמש), אני גם מודע לכך שיש לדאוג במידה שווה הן לפרט, והן לקהילה ככלל. השאלה היא: כיצד נגן ונשמור על כל ילדינו - הלוקים בפיגור ואלו שאינם - כך שתהיה להם האפשרות לגדול, להתפתח ולחיות באופן "יהודי"?
אשמח גם לדון בכל הנ"ל עמך או עם מי מנציגיך.
תודה על שיתוף הפעולה.
בכבוד רב,
רוברט ווילקס,
סגן מנהל תכניות
יו"ר, מועצת מחוז 2
ללוקים בפיגור שכלי
***
תשובתו של הרבי
ב"ה, כ"ב אב, תשל"ט,
ברוקלין נ.י.
מר ר. ווילקס, עו"ס
סגן מנהל תכניות /
יו"ר, מועצת מחוז 2 ללוקים בפיגור שכלי,
בית הרפואה קוני איילנד,
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה,
במענה למכתבך מתאריך ה-9 באוגוסט, בו ביקשת את חוות דעתי אודות "הטיפול והחינוך של ילדים יהודיים הלוקים בפיגור", ובו פירטת חלק מהבעיות הכרוכות בכך, וכן את המדיניות הרווחת וכו',
לכל לראש, עלי לציין הבחנה חיונית אחת, והיא, כי למרות שהכותרת הנ"ל כוללת את כל אלו הלוקים בפיגור בקבוצה אחת, תהיה זו טעות גסה לכלול את כולם כקבוצה. שכן, אם כל ילד זקוק לאבחון וגישה פרטניים כדי להשיג את המירב בהתפתחות שלו, או שלה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות בעלי המוגבלויות.
היות שדבר זה כה ברור, אני מניח שאתה מתכוון לקווי הנחיה כלליים ביותר, עם טווח רחב של גמישות, המאפשרת גישה יחידנית לכל מקרה ומקרה כדרוש. ובפרט, מאחר שלמרבה הצער, החברה העכשווית אינה מצוידת כראוי מבחינת כח אדם ותקציבים כדי לאפשר גישה אישית מספקת לכל ילד וילדה מוגבלים. מצערת אף יותר היא העובדה שמעט תשומת לב (בכל אופן ביחס לחשיבות הבעיה) מופנית לבעיה, וכתוצאה מכך נעשה מעט מאוד על מנת לגייס מספיק משאבים כדי להתמודד עם הבעיה.
כעת, באשר לקווי הנחיה כלליים, הייתי מציע כדלהלן:
1. על העובד הסוציאלי או המורה, וכן כל מי שעוסק עם ילדים הלוקים בפיגור, לצאת מהנחת היסוד שהפיגור הינו, בכל אחד מהמקרים, נכות ארעית בלבד, ושבמשך הזמן בוודאי יתכנו שיפורים ואף משמעותיים למדי. צריך לנקוט בגישה זו מבלי להתחשב בהצהרות ובתחזיות של מומחים בתחום.
הסיבה לגישה זו היא, קודם כל כיון שזה תנאי מוקדם להצלחה גדולה יותר בהתמודדות עם הלוקים בפיגור. מלבד זאת, בהתחשב בצעדי הענק שנעשו במדע הרפואי, בידע האנושי, במתודולוגיה וביישומם - אין ספק שגם בתחום זה יהיו התפתחויות מרחיקות לכת. כך שעצם הביטחון שהתקדמות שכזו היא בגדר האפשרי, הדבר ישרה התלהבות רבה יותר בעבודה זו, ויש לקוות שיעורר גם מחקר אינטנסיבי יותר.
2. כשם שהגישה האמורה חשובה מנקודת המבט של העובד הסוציאלי ושל המחנך, כך חשוב לעודד את החניכים עצמם - הן באופן מילולי והן באופן ההדרכה איתם. שיחושו בטוחים כי אין הם חלילה "מקרים" ובוודאי שלא מקרים אומללים או חסרי תקווה, אלא שהקושי שלהם הינו, כנ"ל, ארעי בלבד, וכי במאמץ משותף של המחנך ושל החניך, ניתן לזרז ולהעצים את השיפור המיוחל.
3. למותר לציין, שצריכים להיזהר שלא להגזים בציפיות על ידי הבטחות מופרכות, היות שתקוות-שווא יגרמו להתפכחות מאכזבת, אבדן האמינות ותוצאות בלתי רצויות נוספות. עם זאת, ברור שניתן למצוא דרך להימנע מטיפוח תקוות שווא, ויחד עם זאת להעניק עידוד שקול.
4. כחלק מהגישה דלעיל, אציע דבר שככל הידוע לי טרם נוסה - יש לשתף (חלק) מהחניכים בצורה כלשהיא של מנהיגות, כמו ראשי-צוות, מנהיגי קבוצות וכדומה, מבלי לעורר קנאה אצל האחרים. ניתן למנוע את הקנאה באמצעות בחירות לפי וותק, הישגים מיוחדים, התנהגות למופת וכו'.
5. באשר למאמצים שנעשו בשנים האחרונות להקים "בתים קבוצתיים" לאלו הלוקים בפיגור, שלפי דבריך, הדבר הינו נושא למחלוקת - צפוי כי כמו כל דבר בעולם הלא מושלם שלנו, יש בו מעלות וחסרונות. אולם אני מאמין שהגישה צריכה להיות כמו לכל תלמיד או סטודנט המבלים חלק מזמנם בסביבה קבוצתית - בית ספר, פנימייה, מחנה קיץ וכו', וחלק מזמנם בחיק המשפחה, בין אם זה בכל יום או בסופי שבוע וכו'. רק על ידי גישה והערכה יחידנית ניתן לאבחן לאיזו קטגוריה משתייך כל אחד.
6. לבטח אין צורך להדגיש באריכות, שכמו בכל מקרה הקשור עם יהודים, יש לקחת בחשבון את צרכי היהדות הספציפיים שלהם. הדבר אמור במיוחד לגבי ילדים יהודיים הלוקים בפיגור, אך לעיתים קרובות מדי, אין שימת לב לכך.
למרבה הצער רווחת תפיסה מוטעית, לפיה היות שמדובר בילדים הלוקים בפיגור, בעלי יכולות מוגבלות יותר, אזי אין "להעמיס" עליהם חינוך יהודי בנוסף על הלימודים הכלליים, כדי שלא להכביד עליהם יתר על המידה.
לדעתי זו גישה מוטעית והרסנית, במיוחד לאור האמור לעיל - בדבר הצורך להימנע מלהדגיש לילד את נכותו. צריך לזכור שילד שמגיע מבית יהודי, יש לו כנראה אחים ואחיות, או בני דודים וחברים, המקבלים חינוך יהודי, ונחשפים לקיום המצוות. ואפילו בחברה האמריקאית בה יהודים שומרי תורה ומצוות עדיין אינם הרוב - תמיד ישנה חוויה יהודית, או פן יהודי, ברקע של הילד. ולכן, באם הילד החריג יראה או יחוש שהוא הופלה ולא נכלל בחוויה הזו, או כאשר הוא יגלה בסופו של דבר שהוא יהודי, אך קופח מהזהות ומהמסורת היהודית שלו - עלול הדבר לגרום לו נזק בלתי הפיך.
מאידך, אם הילד יהיה מעורב בחינוך ובפעילות יהודית, ולא סתם באופן כוללני וחיצוני, אלא באופן קבוע ומוחשי, כגון קיום מצוות מעשיות מנהגים ומסורות, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וחיבור, ועוגן איתן להאחז בו, בין אם במודע ובין אם בתת-מודע, ובסופו של דבר, אפילו תחושה לא מודעת של ביטחון פנימי תחלחל אל המודעות, במיוחד כאשר המחנך יתאמץ לטפח ולחזק תחושה זו.
אני כמובן מודע לטענות שעלולות לעלות כנגד רעיון זה, קרי: שזה יצריך תוספת תקצוב וכח אדם מוסמך וכו' שאינם עומדים לרשותינו כעת. ללא ספק, אלו טענות שיש להם בסיס עובדתי במצב הדברים הנוכחי. אך, הבעיה האמיתית אינה חוסר משאבים, אלא הגישה הרווחת שמחשיבה את הפן היהודי כבעל חשיבות משנית, ואפילו פחות מכך, ולכן גם המאמץ לתקן את המצב הוא בהתאם, וכתוצאה מכך זו נבואה המגשימה את עצמה. האמת היא, שאם החשיבות של היהדות תיראה באור הנכון, שהיא גורם חיוני בהתפתחותו של הילד היהודי הלוקה בפיגור, בנוסף למחויבות הבסיסית שלנו כלפי כל ילד יהודי ללא יוצא מן הכלל - הרי התוצאות תהיינה שונות לגמרי.
ייתכן שכל האמור אינו מה שהתכוונת אליו כאשר ביקשת את חוות דעתי באשר ל"בתים-קבוצתיים". אף על פי כן, הייתי מוכרח להתייחס לנושא די באריכות, לא רק משום שהדברים חייבים להיאמר, אלא גם כי זה עשוי להוות בסיס לפתרון המחלוקת סביב הקמתם של "בתים קבוצתיים" עבור אותם ילדים שלעת-עתה נמצאים בסביבה שבדרך כלל די רחוקה מביתם ומקהילתם, בפרפראזה לאמור במכתבך.
לבסוף, הערת סיום על מילות השבח שלך ביחס לתנועת ליובאוויטש "בדאגתה העמוקה לרווחתו של כל אדם יהודי" וכו',
אין צורך לומר שהערכה שכזו גורמת נחתת רוח רבה, אך אני חייב להודות ולהדגיש שאין זה רעיון מקורי של ליובאוויטש, אלא זה יסוד ביהדות התורנית, כפי שאמרו חז"ל "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", בדגש על "כמוך", היות שבוודאי לכל אחד יש גישה ייחודית כלפי עצמו.
לזכותם של שליחי ליובאוויטש ייאמר, אמנם, שהם עושים ככל יכולתם ליישם ולחיות לפי כלל זהב זה של התורה, ועושים שאת ללא לאות ומתוך התלהבות.
יהי רצון שזכות הרבים הנהנים ממאמציך הכנים לסייע להם במצוקתם, ובמיוחד במסגרת תפקידך כיושב ראש מחוזי של המועצה לפיגור שכלי, תעמוד לך לעזר ולהצליח במידה המירבית, ותניע את המסירות שלך להישגים גדולים אף יותר.
בהערכה ובברכה,
חתימת יד קדשו של הרבי
כתוב תגובה