את יום יו"ד בכסלו מציינים חסידי חב"ד ברחבי העולם כ"חג הגאולה", היום בו השתחרר רבי דובער ממאסרו ברוסיה הצארית. ההאשמות בהם נאשם רבי דובער דומות למדי להאשמות בהם נאשם אביו, רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא, כשלושים שנה קודם לכן.

וזה דבר ההלשנה:

לאחר פטירת אביו קיבל על עצמו רבי דובער את הנהגת חסידות חב"ד. החסידים ביקשו ממנו להגר מן העיר קרמנצ'וג אל העיירה ליובאוויטש שבבלרוס, ואף גייסו כספים למטרה זו. כשהגיע הרבי לליובאוויטש הוא בחר לחלק את הכספים לנזקקים, ומינה ועדה בת שלושה חסידים שתפקח על החלוקה.

שנים לאחר-מכן התגלגל מכתב המינוי לידי אדם שלא אהד, בלשון המעטה, את רבי דובער ואת חסידות חב"ד. באמצעות תרגום מסולף הוא ביקש להוכיח כי למעשה לרבי דובער נאסף סכום כסף גדול בהרבה עליו הוא לא דיווח. האשמה מגוחכת נוספת היתה כי מידות בית מדרשו של רבי דובער בליובאוויטש זהות למידות בית המקדש בירושלים! אין ספק, כך טען המלשין לשלטונות, כי רבי דובער מבקש למרוד בצאר ולמלוך על ישראל.

בסתיו של שנת תקפ"ז (1826) נצטווה רבי דובער להופיע בבירת המחוז ויטבסק. פקידים רמי דרג הגיעו כדי למסור לו את הצו וללוות אותו לויטבסק. בכל כפר דרכו עברה המשלחת היו התושבים – יהודים ולא יהודים כאחד – יוצאים לקבל את פני הרבי, וזקני הכפר יוצאים לכבודו ובידיהם לחם ומלח. הכבוד הרב שחלקו התושבים לרבי הותיר רושם עמוק על הפקידים.

את החקירה ניהל המושל המחוזי חוואנסקי, אדם נוקשה שלא נטה חיבה יתירה לרבי דובער. צוות החקירה חלק לרבי כבוד ובשלב מאוחר יותר אף התיר לו להתפלל במניין ולהרצות דברי חסידות לפני החסידים.

ביו"ד לחודש כסלו התבשר הרבי כי הוא נקי מכל אשמה. מאז תאריך זה נחוג כיום שמחה בקרב החסידים.

שנה לאחר-מכן, בט' בכסלו תקפ"ח (1827), 54 שנה בדיוק לאחר שנולד, הסתלק רבי דובער וחתם בכך פרק חשוב בהיסטוריה של תנועת חב"ד. אביו, רבי שניאור זלמן, ייסד את החסידות; בנו פיתח את תורת אביו וביסס אותה והפיץ את רעיונות החסידות לקהלים חדשים.