באחת מנסיעותיו, הזדמן רבי יהודה הנשיא לעיר סימוניא. אנשי העיר יצאו לקראתו וקיבלו אותו בכבוד רב, ולאחר-מכן ביקשו ממנו:

"רבי, שלח אלינו אדם אחד מתלמידיך שיהיה עבורנו רב, חזן ודיין, ויוכל ללמד אותנו תורה!"

קרא רבי יהודה לתלמידו האהוב רבי לוי בר סיסי וציווה עליו לנסוע לסימוניא ולשמש כרב הקהילה.

שמחו תושבי סימוניא. אם הרב נשלח על-ידי רבי יהודה בכבודו ובעצמו מינה אותו לתפקיד זה, בטח הוא תלמיד חכם מופלג הראוי לכיסא הרבנות! מכיוון שהכירו בגדולתו, העניקו לו כבוד רב. הכינו בימה גדולה ועליה הציבו את כסאו של רבי לוי.

לא חלף זמן רב והם החלו לתהות האם הייתה זו הבחירה הנכונה. היה זה כאשר הם החלו להציג שאלות בפני הרב החדש. שאלה ראשונה – והרב שותק ולא אומר דבר. שאלה נוספת ושוב הרב מביט בהם בעיניים עצובות אך לא עונה מאום. לאחר השאלה השלישית בה הם נתקלו בתגובה דומה, החלה השמועה להתפשט ברחבי העיר. מדוע שלח רבי יהודה הנשיא אדם שלא יודע להשיב על שאלותינו? תמהו האנשים.

ראה רבי לוי שצרתו צרה, ומיהר להתייעץ עם רבו. הוא סיפר לו על שלושת השאלות ששאלו אותו אנשי סימוניא.

"האם אתה יודע את התשובות לשאלות אלו?" שאל אותו רבי יהודה.

השיב רבי לוי בחיוב ופתר את השאלות ללא מאמץ.

"אינני מבין!" תמה רבי יהודה. "מדוע לא השבת להם, כפי שהשבת לי?"

"מה יכולתי לעשות?" השיב התלמיד. "הם הכינו עבורי בימה גדולה והושיבו אותי עליה. עלתה בי תחושת גאווה, ונתעלמו ממני דברי תורה".

(על-פי מדרש רבה פא, ב)