יחד עם עוד כמה אנשים התייבשתי לי במחסום אורנית, קצה כביש חוצה שומרון, בציפייה לטרמפ. זה היה יום רביעי קיצי, ואני כבר השתוקקתי להגיע הביתה, אבל איכשהו אף אחד לא עצר. אחרי המון זמן, ראיתי לפתע סובארו לבנה ישנה שעברה באיטיות את המחסום. האוטו, בקושי זז, היה מלא בצינורות וכלי עבודה, והנהג היה נראה מבסוט לגמרי. הוא אמר שהוא ממשיך לת"א ואני ועוד מישהו עלינו. הוא נסע לאט. במבט לאחור, חבל שלא נסע לאט יותר...

"תראה" הוא אמר לי תוך כדי פטפוט "תמיד אני אומר לילדים שלי אל תקחו דברים קשה, אל תקחו ללב, אל תתעצבנו, בסוף הכל מסתדר, השם לא שוכח אף אחד...". הוא היה שיפוצניק מאשדוד, בן אדם פשוט מאוד וגם שמח מאוד. ספק בעיני אם הוא סיים תיכון, אבל בטוב לב היה לו לפחות תואר שלישי. מהרגע שעלינו הוא התחיל לתחקר לאן אנחנו צריכים להגיע ושינה, ממש שינה, את מסלול הנסיעה שלו בשבילנו. זה היה לא נעים, אמרתי לו שאין לי בעיה לרדת במורשה, זה מעולה בשבילי, אבל הוא בשלו: "לא משנה, במילא טוב לי כבר להיכנס לבני ברק למנחה..."

"אז ככה" הוא התחיל לספר "התחתנתי בגיל 24, אשתי הייתה בת 17, ממש ילדה! גרנו באשדוד, ואחרי כמה חודשים החלטנו לעלות לגור בירושלים. קבענו פגישה עם בעל דירה אחת, ואני משכתי את כל החסכונות שלי, שהיו מפוזרים בכמה מקומות באשדוד. 17,500$ זה היה הסכום שהצלחתי לחסוך מהעבודות, סכום יפה לבחור בן 24. שמתי את הכסף בתיק של אשתי, עלינו על האוטובוס ונסענו. הפגישה נקבעה לארבע, ואנחנו הגענו כבר באחת. אז אמרתי לאשתי, לכי תסתובבי עם דודה שלך, תקני לעצמך משהו וניפגש בארבע. לקחתי אתי חמשמאות דולר, אני יודע, אולי הייתה לי איזושהי הרגשה, התכוונתי לקנות חליפה אם אמצא".

"חיכיתי לה בארבע, אבל היא לא הגיעה. חצי שעה, שעה, והיא לא מגיעה. לא היו אז פלאפונים, ניסיתי דרך טלפון ציבורי לחפש אותה, אבל כלום... רק בחמש וחצי! בחמש וחצי היא הגיעה עם דודה שלה, אבל איך היא הגיעה... נעמדה מרחוק, בוכה, בוכה, בוכה, לא מעיזה להתקרב אלי. הדודה נגשה אלי בחשש והתחילה לגמגם: 'תראה... אל תתעצבן, אל תכעס, אה אנחנו לא יודעות איך זה בדיוק קרה, אבל... אל תצעק, אבל... הכסף נעלם!' ואשתי בצד מתייפחת, ילדה בת 17... הדודה אמרה שהיא תשיג קצת כסף אבל אמרתי לה מייד שאני לא מוכן לשמוע על זה."

העפתי מבט דרך החלון, אבל לא ראיתי כלום, הייתי לגמרי שם, לפני עשרים שנה בפינת הרחוב בירושלים. "אמרתי להם" הוא המשיך "בואו, יש פה פיצרייה, ניקח משהו לשתות, נשב, נרגע. התיישבנו, לא ידעתי שיכולות להיות כל כך הרבה דמעות לבן אדם, אשתי לא הפסיקה לבכות! אז פניתי אליה בכעס וצעקתי: 'אם את מורידה עוד דמעה אחת על הכסף הזה, אנ'לא יודע מה אני עושה לך!! תגידי כפרת עוונות! כפרה עלי, כפרה עליך, על הדודה, הלוואי שהכסף יגיע לאיזה בן תורה שבאמת צריך אותו...' היא קצת הייתה בשוק אבל הפסיקה לבכות. הדודה עוד פעם התחילה לגמגם משהו על כסף והודעתי לה חגיגית שאם היא רוצה שלא נתגרש בגלל מה שקרה, היא צריכה להבטיח לי שהיא לא תספר את זה לאף אדם בעולם! לא לסבא ולא לדוד. ידעתי שאם המשפחה תדע, כולם ירדו עליה, מה זה ירדו, יכסחו אותה. ואז אמרתי להן שאני הולך לקנות בקבוק יין משובח, ואנחנו הולכים לשתות לחיים. סך הכל היו לי 500$ בכיס אז יכולתי להרשות לעצמי..."

"אתה יודע" פנה אלי הנהג בחיוך "הן, הנשים, לא שותות, אבל אני שותה. אמרתי להם: לכבוד מה לחיים? לכבוד זה שלא כעסתי! הכרחתי גם אותן לשתות קצת, ואחרי ששתינו, כולם כבר היו רגועים" הוא חייך כזה חיוך נפלא, "כולם כבר היו רגועים... וזהו זה, כבר לא היה לנו כסף לדירה בירושלים, וחזרנו לאשדוד."

הנהג הישיר את מבטו אל הכביש, ולי היו שתי שניות לחשוב. הייתי בהלם. מי זה הנהג הזה? הבן אדם לא למד אפילו יום בישיבה, אני מוכן להתערב על זה. הבן אדם גם לא יודע לשקר, זה בטוח. אשתו המוכשרת איבדה לו את כל רכושו והוא מגיב כמו איזה תלמיד של הבעל שם טוב לפחות, כמו בסיפורים!

"אחרי שבועיים" הסיפור כנראה עוד לא נגמר "נסעתי ברחוב סוקולוב בבני ברק, וראיתי איזה סבא נגרר עם שתי שקיות עמוסות בפירות וירקות. אז עצרתי את האוטו, אתה יודע – לעשות חסד, וסחבתי בשבילו. אמרתי לו: 'סבא, למה אתה סוחב, איפה הילדים שלך?' הוא נאנח: 'ילד אחד בלוס אנג'לס, ילדה אחרת במקום אחר, אני לבד. מזמן כבר רציתי לעבור לבית אבות אבל אני לא מצליח למכור את הבית'. אמרתי לו: 'סבא, תראה לי את הבית שלך'. עלינו לבית, הסתובבתי בין החדרים והצעתי לו שאמכור בשבילו את הדירה וארוויח מהתיווך.

שאלתי: 'סבא, כמה אתה רוצה על הדירה?'

אמר לי: 'תמכור במאה (אלף דולר) תקבל חמש'.

אמרתי לו: 'סבא, מה אכפת לך בכמה אמכור? תגיד כמה אתה רוצה, ככה תקבל'. הוא רצה מאה.

הבאתי את האחים שלי, ואני שיפוצניק אתה רואה, ניקינו, פתחנו, צבענו ותקנו. תליתי מודעות על עצים בשכונה. הגיע איזה עורך דין, אמרתי לו מאה ארבעים, הייתי צריך עוד לסדר כמה מסמכים בשביל הזקן..."

"נו, מה אתה אומר, כמה בסוף הרווחתי?" פנה אלי הנהג ומייד ענה "שלושים וארבע אלף דולר! בדיוק פי שניים מהסכום שאבד!

אז אתה רואה, לא לכעוס, לא להתעצבן, הקדוש ברוך הוא משגיח על כולנו, תמיד אני אומר לילדים שלי..."

הגענו לצומת גהה. נפרדנו. ירדתי מהסובארו הלבנה ובהיתי בה כשהתרחקה עמוסת צינורות. אולי הייתי צריך לבקש ממנו ברכה.

תודה רבה לך ה' שהפגשת אותי עם היהודי הזה, תודה שהוא לא כעס וגם תודה ששלחת לו את הכסף. תודה שיש יהודים כאלה.

מעט זמן אחרי הטרמפ הזה, עליתי על טרמפ אחר. סיפרתי לנהג בהתלהבות את הסיפור, אבל הוא הגיב בקרירות, כמעט בפליאה על ההתלהבות שלי:

"בטח, קורים דברים כאלה. הנה, אנחנו היינו בטיול בחו"ל, בשייט לאורך אגם ענק, עם תחנות ביניים. נעלם לנו הארנק, כנראה באחד החופים שעצרנו בהם, וכך מצאנו את עצמנו על הסיפון, תיירים ללא דרכונים, ללא כרטיסי טיסה וללא כסף, תקועים באמצע שומקום... אחרי כמה תחנות הגיעו אלינו אנשים והחזירו לנו את הכל, אפילו בכסף לא נגעו. בטח שקורים דברים כאלה..."

מתוך גליון "מעיינותיך לצעירים", באדיבות ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות.