לרוב, הבטן מקרקרת לפני האוכל. אולם, יש כאלו שהבטן שלהם מקרקרת דווקא אחרי האוכל. בעקבות אכילת בשר מן החי הם מתמלאים בנקיפות מצפון.

אנו צריכים לדון בשאלה ערכית וחשובה זו: האם יש צידוק מוסרי לשחוט בעל חי על מנת לאוכלו?

בעולם רווחות שתי גישות מרכזיות בנושא. הגישה הראשונה אינה מחפשת צידוק מוסרי לאכול מזון מן החי. היא מתבססת על המציאות בה האדם חזק יותר מבעלי החיים ולכן באפשרותו לצוד אותם ולאכול אותם, בבחינת "החזקים שורדים". לפי זה, אכילת בשר מן החי נובעת מכוחנות ושתלטנות בלבד.

הגישה האחרת שוללת לגמרי אכילת מזון מן החי. באיזו סמכות נוטל האדם את חיי הבהמה? במה שונה הדבר מרצח? מטבע הדברים, גישה זו מטיפה לצמחונות מטעמים מוסריים.

ומה היהדות אומרת בנושא?

מתקופתו של נוח ואילך התיר הקב"ה לאדם לאכול מבשר החי. יחד עם זאת התורה מציבה הגבלות שונות על היהודי כמו סימני כשרות ושחיטה כהלכה.

מדוע התירה התורה אכילת בשר מן החי?

ההסבר טמון ב"שרשרת המזון" האלוקית. העולם מחולק לארבעה רבדים: דומם, צומח, חי ומדַבר (האדם). הדומם נמצא בדרגה הנמוכה ביותר, שכן אין בו חיות והוא אינו מתפתח; הצומח נעלה מהדומם, שכן חלים בו תהליכי צמיחה והתפתחות; החי בדרגה גבוהה יותר, כי יש בו נפש וחיות; והמדבר בדרגה הגבוהה ביותר, שכן יש לו שכל ובחירה חופשית.

כידוע, כל אדם שואף ל'קידום' בחייו. התכלית האלוקית היא, שכל יצור יקבל 'קידום' ו'שדרוג' לדרגה שלמעלה ממנו. הדומם ישרת את הצומח (מים, אוויר, אדמה), ובכך יהפוך בעצמו לצומח; הצומח ישמש כמאכל עבור החי, ובכך יתקדם לדרגת בעל חי; והחי, תכליתו לשמש את האדם. כך, כאשר אדם אוכל חתיכת בשר, יכול החי להפוך לרעיונות שכליים נשגבים. וכאשר היהודי מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות בכוח האכילה, עולה החי לקדושה.

מובן, אפוא, שכאשר האדם אוכל מזון מן החי אין זו פגיעה בבעלי החיים אלא אדרבה תועלת עבורם, כי בכך הם מקבלים 'קידום' ומגיעים לתכלית בריאתם. כל זאת אפשרי בתנאי שמקפידים על הכללים שקבע בורא העולם – דיני כשרות, שחיטה כהלכה וכן הלאה.

מספרים על רבי אייזיק מהומיל ששחט את העז שהייתה בביתו עבור ידידיו שישבו בהתוועדות חסידית. כעבור זמן גילתה אשתו שהעז נעלמה, ושאלה את בעלה מה ארע.

ענה בעלה: "אל דאגה. העז נמצאת כאן".

שאלה האשה: "היכן? הרי אינני רואה אותה!".

ענה בעלה: "עד עכשיו העז פעתה 'מֶה', וכעת היא פועה 'ה' אחד'".