רבי הלל מפאריטש היה חסיד שחי בתקופתו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי. הוא מאוד רצה לפגוש את הרבי, אך הדבר לא עלה בידו. בכל פעם שהרבי היה מגיע לאיזור, היה רבי הלל ממהר לאותו מקום – אך הרבי כבר עזב את המקום.

חשב וחשב רבי הלל והחליט כי בפעם הבאה הוא לא יתן להזדמנות לחמוק מידו. כשהוא שמע שהרבי עתיד להגיע לעיירה מסויימת הוא מיהר אל המקום, נכנס בחשאי אל החדר בו הרבי עמד להתארח והתחבא מתחת המיטה בהתרגשות: הפעם הוא עומד לפגוש את הרבי! כהכנה למפגש הוא הכין שאלה תלמודית במסכת ערכין אותה הוא רצה להציג בפני הרבי.

כשנכנס הרבי לחדר, עוד בטרם הספיק רבי הלל לצאת מן המחבוא, אמר הרבי בניגון:

"כאשר לאברך יש קושיא במסכת ערכין, עליו להעריך את עצמו תחילה!"

כששמע זאת רבי הלל, הוא התעלף. עד שהוא שב לעשתונותיו הרבי כבר הספיק לעזוב את העיר, ושוב לא הצליח רבי הלל לפגוש אותו.

***

סיפור זה סיפר הרבי מליובאוויטש בשבת פרשת ניצבים תש"י, והסביר:

דיני 'ערכין' מתייחסים לציווי המופיע בתורה שכאשר אדם מבקש לתרום לצדקה סכום בשווי של אדם מסויים, קיים סכום קבוע אותו יש לתת.

שאלתו של רבי הלל הייתה: כיצד יתכן שכל האנשים שווים אותו דבר? הלא יש אנשים שהשקיעו את חייהם בתורה ועבודה, ואילו אחרים בילו את ימיהם בדברי הבל. האם לשניהם יש ערך שווה?

על כך אמר לו הרבי: בטרם אדם יכול להעריך אחרים ולשפוט את ערכם האמיתי, עליו להעריך את עצמו תחילה; לערוך חשבון נפש אישי, ואז השאלות יסורו מאליהן.