הגב' ראשל-צירלא שוכן ע"ה הכינה קלטת ובה סיפור קורותיה בזמן מלחמת העולם, עבור 'יד ושם'. קטעים נבחרים מתוך הסיפור הועברו אלינו על ידי בנה, ר' אפרים שיחי'.

נולדתי בשנת תרע"ב בקובנה, ליטא, בשם ראשל-צירלא דונסקי.

למדתי בגימנסיה יהודית-ריאלית, הצטיינתי במתמטיקה ורציתי להמשיך במקצוע באוניברסיטה, אך לא היה לנו כסף לדמי לימוד ובלית-ברירה למדתי והתמחיתי בראיית חשבון.

כל אותן שנים, היה אבא מורה בישיבה קטנה ואימא ניהלה חנות. אחי הגדול היה שוחט ומוהל והיה ער מאוד לסיכוני העתיד היהודי בליטא. הוא חזר ואמר שאנחנו, יהודי ליטא, חיים בין שני שונאים – הרוסים מחד והליטאים מאידך – לכן מחובתנו לעזוב ולנסוע לחו"ל. אנו נשארנו בליטא והוא נסע לאנגליה, וכל אותו זמן לא חדל להפציר בנו במכתביו "עזבו כבר את ליטא. בואו לאנגליה. אשלח לכם דמי נסיעה, רק תבואו", אבל אבא סבר כי עדיף שנישאר בקובנה.

לא ידענו כשפרצה המלחמה. לא התכוננו ולא הכנו אפילו מוצרים לשעת חירום. כשהרעה פקדה, המצב נעשה בבת-אחת איום ונורא. לפתע פתאום, אי אפשר היה לצאת מהבית. עברו יום ועוד יום, מלאי המזון הדל נגמר ועמדנו פשוט לגווע ברעב. התחפשתי לגויה ויצאתי. כוונתי הייתה להגיע קודם לקרוב משפחתנו הרב מרדכי פגרמנסקי שהיה צדיק גדול ולקבל ממנו ברכה לתוכניתי, אך בדרך אליו ראיתי אוטובוסים שהגיעו עם יהודים שנחטפו ע"י ליטאים. אז רק ניחשתי, אבל מאוחר יותר קיבלתי הוכחות שהיהודים האלה הובלו למקום שממנו לא חוזרים...

דילגתי מחצר לחצר והגעתי לביתו. תחילה פחד לפתוח את הדלת, אך כששמע את בקשתי בירך אותי ושלח אותי לקנות מזון לנו ולמשפחתו במכולת סמוכה. כשהגעתי למכולת ראיתי תור של יהודים ומרחוק ליטאים המתקרבים כדי לחטוף את העומדים בתור. קניתי במהירות מזון ככל שיכולתי לשאת, לא חיכיתי לעודף וברחתי. מסרתי חלק מהאוכל לצדיק ומיהרתי עם שאר האוכל לביתי. הצדיק אמר לי, "אל תביטי אחורנית, רק קדימה", והוא צדק. רצתי והגעתי לרחוב שלנו והנה גם שם אוטובוסים מלאים ליטאים. חשבתי: זהו הקץ. עכשיו ייקחו להשמדה גם אותי!...

ואז קרה משהו שאישר את כל חרדותיי. בדרכי הביתה, עצר אותי קצין אס-אס. שמתי נפשי בכפי וביקשתי ממנו שיסייע לי לעבור בין הליטאים בדרך הביתה. אז עוד לא ראינו בגרמנים את הגרועים שבאויבים. הקצין הביט בי רגע ואמר: "את צריכה לברוח מכאן מהר מאוד". שאלתי: "לאן לברוח?" והוא ענה לי: "לאן שתוכלי, ליערות או לכל מקום אחר – העיקר שתצליחי להתחבא". לא עניתי ואז הוא הסביר: "אני מגיע עכשיו מלטוויה. במקום שהייתי בו, אספו הלטבים את כל היהודים מהעיירות באזור ליבובה, יותר מארבעים-אלף איש, הביאו אותם למקום אחד, חפרו בור ענק, הרגו את כל ארבעים-אלף היהודים ביריות וזרקו את כל הגוויות לבור. לכי ותברחי מהר! – עוד מעט הליטאים יעשו גם כאן אותו דבר".

באתי הביתה וסיפרתי לאבא את דברי הקצין. אבא צחק: "באזור ליבובה אין בכלל כל-כך הרבה יהודים. אני לא מאמין שזה קרה".

לדאבון-לב התברר, שכל מילה מדברי הקצין הייתה אמת.

ואז הגיע תורנו. כל תושבי קובנה שנשארו בחיים לאחר הרעב הממושך, נשלחו לגטו במערב העיר. כצפוי, בגטו לא היה מה לאכול. בשדות חיפשנו אחר תפוח-אדמה או משהו ללעוס, אבל שום דבר לא שבר את הרעב. נרתמתי לפעולה: באותו שלב, ה'גבול' שהבדיל בין הגטו ובין האזור החופשי, היה חבל. הייתי ניגשת לחבל עם חפצים שהבאנו מהבית ומחליפה אותם בדברי מזון שנתנו לנו הליטאים שעמדו בצדו השני של החבל – תפוחי-אדמה מבושלים עם מעט חמאה על הקליפה ועוד. עם הזמן הבחינו יהודי הגטו בהעזתי ונתנו לי רכוש רב להחליפו באוכל. הייתי מגיעה לחבל המפריד עם מעילי פרווה, חפצי ערך, ומחזירה לגטו דברי מזון.

ב-28 באוקטובר, פתחו הגרמנים באקציה הגדולה. כל באי הגטו נצטוו לצאת לשטח פתוח, שם ייערך בהם מיון. מי שיישאר בביתו בגטו – יירה למוות. בשטח הפתוח הייתה הזוועה בעיצומה: הזקנים והילדים הופרדו מהשאר והובלו למקום בו יוצאו להורג. בין אלה שנשארו, חיפשו הגרמנים את המוכשרים לעבודה. אחד מהן היה בן דודי, טכנאי רדיו, שקיבל תעודת עובד. התעודה זיכתה אותו ואת משפחתו בהעברה לשטח של אלה שיישארו בחיים. אבי בדק ומצא שהגרמנים זקוקים לעשרת-אלפים עובדים מסוגו של בן-דודי והחליט: נישאר באחד הבתים העזובים עד שהגרמנים ימלאו את מכסת העובדים, ואז ממילא ישאירו בחיים את הנותרים.

בינתיים מצאו היהודים דרך הינצלות: אלה שקיבלו את 'תעודת עובד' שהצילה את חייהם וחיי משפחתם, עברו לצד הניצולים ומסרו את התעודה לאחרים. הממונה על האקציה, קצין גרמני בשם יורדן, גילה את התרגיל, זעם והורה לשלוח את כל שאר היהודים לצד שממנו נלקחו להשמדה.

עמדתי קפואה, מחזיקה בזרועותיי את אחייניתי בת השלוש. הוריי, אחי, אשתו ובן דודי פנו לצד שנראה להם 'בטוח'. אחותי חטפה מידי את בת השלוש והצטרפה אליהם. חשתי שהם טועים, אך לא יכולתי לעשות דבר. הם היו נחושים. עם זאת, כנראה שאחי חשש שאולי לא ישובו. הוא הרים ידו וצעק אל כולנו: "מי שיישאר בחיים – שייפגש אחרי המלחמה עם כל שאר בני המשפחה בליטא".

לא אחי נשאר בחיים ולא כל השאר. כולם הובלו אל מחוץ לשדה הראייה ומשם אל מותם, אבל קריאתו של אחי – חייתה וצלצלה באוזניי שנים. גם היום.

ידעתי שבני משפחתי הולכים אל המוות. צעקתי צעקות עמוקות, צעקות של חיה פצועה. לא יכולתי להירגע. המשכתי לצעוק גם אחרי כן, ימים ולילות. שכנים אמרו שהצעקות שלי כבר מפריעות ומישהו דאג שישלחו אותי לעבודת פרך בשדה-תעופה גרמני סמוך, "אולי העבודה הקשה תרגיע אותה". עבדתי קשה, אך כשהייתי חוזרת מהעבודה הביתה, הצעקות היו פורצות ממני שוב. לא רציתי שום דבר. לא רציתי לאכול. אחותי שנשארה אתי, הביאה לי אוכל ואני הייתי זורקת הכל, ממשיכה לכאוב.

***

הייתי בגטו משנת תש"א עד תש"ד. חלק מאותה תקופה התגוררתי אצל גב' לופיאנסקי, החיה היום בראשון-לציון. כל בני משפחתה נלקחו לאקציה ונספו. היא נותרה לבדה והציעה לי ולאחותי חדר בביתה.

לקראת חיסולו הסופי של הגטו בשנת תש"ד ידעתי מה צפוי לנו – תאי גזים – והחלטתי עם אחותי שנינצל בכל מחיר. בסופו-של-דבר פגשתי בחורה שלמדה אתי בגימנסיה. היא התחבאה עם בתה במרתף מכוסה בשני קרשים מתחת שולחן בביתה והסכימה שנצטרף.

אך לא לעולם חוסן. יום אחד, חייל גרמני תקע את קנה הרובה שלו בין חריצי הקרשים, הרים אותם ופקד עלינו לצאת.

בשעתו, המליץ ר' מרדכי הצדיק שהזכרתי קודם, שכדאי לנו ללכת ב'טרנספורט'. ובכן, זו הייתה השעה לקיים את דבריו. הובאנו למחנה ריכוז ושהינו בו כמה ימים אך די היה בהם שנראה את הזוועה מכל עבר. אתן רק דוגמה אחת: היה שם נאצי אחד בשם מאקס שהיה מביא אותנו למחסן מסוים שהכיל נעליים. "אתן רואות?" היה אומר בגאווה. "יש כאן עשרת אלפים זוגות נעליים. את כל בעלי הנעליים האלה אני הרגתי במו-ידיי".

נחמה פורתא: כשבאו הרוסים, תלו את מאקס בחצר המחנה...

למחנה הריכוז הועברתי בשנת תש"ד, לאחר שלוש שנים בגטו. התנאים הורעו. אוכל לא נתנו, בית-שימוש לא היה, מיטה לא הייתה. ישנו בצריפים בקומות – לעתים ארבע, חמש, זו מעל זו. הלכתי יחפה. במקרה הטוב, צעדתי בשלג ב'נעליים' שעשיתי מקש. עם זאת, עזרנו אלה לאלה ככל שיכולנו. לדוגמה, אחותי חלתה בדלקת-ריאות וידענו שאם לא תירפא, תישלח למחנה השמדה. במחנה עבדה רופאה יהודייה בשם אלישביץ, שאמרה לי כי אם אשיג זריקות מסוימות, תוכל לרפא את אחותי. היא כתבה עבורי את שם הזריקות ואני התגנבתי לבית-רפואה נאצי ובלית-ברירה הראיתי את המרשם לאחת האחיות הגויות, וראה זה פלא – האחות הגויה פשוט נתנה לי את הזריקות.

כשחזרתי למקום עבודתי, גילה האחראי הליטאי שנעדרתי ונידונתי למלקות. כולם חשבו שהוא 'יגמור אותי' במכות ואמות. כל שעת ההלקאה הנוראה חשבתי רק על דבר אחד – איך אשמור על הזריקות שלא ייפגעו. בסיום ההלקאה קמתי איכשהו ונתתי את הזריקות לרופאה. אחותי ניצלה.

בינתיים התחלף מפקד המחנה. המפקד החדש, הקצין פלכן, היה אמנם מורה למתמטיקה בחייו האזרחיים ולא רצה בכלל להתגייס, אבל כשהגיעה הפקודה לחסל את המחנה, פעל ככולם. בתחילה ניצלתי את עיסוקנו המשותף בענייני מתמטיקה כדי להשיג הטבות לנשי המחנה, אבל הסוף היה בלתי נמנע. מספר נשים שאלו אותו: אתה אדם טוב, אבל מה יהיה אם תבוא פקודה להרוג אותנו? והוא עמד וחשב רגע ולבסוף אמר: "אעצום את עיניי ואירה בכן". וכך היה, לנגד עיניי...

כשנוכחנו שמחסלים במהירות את כל אסירות המחנה, החלטנו שלא להמתין לתורנו ולהימלט. ניסינו להצטרף למחנה ריכוז של נשים פולניות כדי להיטמע ביניהן ולהינצל, אך הן דחו אותנו. מצאנו עצמנו נמלטות ממקום למקום בדרכים לא דרכים, כאשר ראינו לפתע באחד הימים מטוסים אנגליים ורוסיים. הם הפציצו את הדרכים ורבות מאיתנו נהרגו. היינו בין אש לאש.

באחד הימים, חלמתי שאבי בא לקראתי עטור בטלית ותפילין ואומר לי: "מחר תשוחררו". סיפרתי על כך לחברותיי והן הגיבו: חלום נכון ביותר – המוות באמת ישחרר אותנו...

המשכנו ללכת כשהפצצות נוחתות סביבנו. איכשהו שרדנו, ובאותו חורף הרוסים באמת שחררו אותנו. הייתי חולה מאוד והרוסים שלחו אותי לבית-רפואה. את אחותי רצו לשלוח לעבודה אבל היא הלכה יחד אתי. היינו שם כמה חודשים עד שהחלמתי. אחר-כך שאלו אותנו הרוסים לאן נרצה להגיע. אמרתי שרצוני לחזור לליטא. היהודים הפולנים הזהירו אותי – ליטא שייכת עכשיו לרוסיה והרוסים לא יתירו לך לצאת משם, אבל התעקשתי. רציתי לדעת מה עלה בגורלם של בני משפחתי.

בשנת תש"ה חזרתי לקובנה. בביתנו גר כבר ליטאי כלשהו שסירב להקצות לי בביתי אפילו פינה לישון בה. חשבנו לתומנו שאם הליטאים יידעו את סבלותינו יגישו לנו עזרה, אבל הם התנכרו ולא הסכימו לעזור במאום. נזכרתי בנדיבותה של גברת לופיאנסקי בגטו ובאתי אליה עם אחותי – שתינו גוועות ברעב ומבקשות פינה להניח בה את הראש. היא שמחה: "אוי, חשבתי שכולכן מתתן ועכשיו ברוך-השם חזרתן בחיים!" גם בעלה שמח לקראתנו, אבל מקום לישון לא יכלו להציע לנו, כיוון שהרוסים החרימו את דירתם וכל בני משפחתם גרו בחדר אחד. לעומת זאת, הציעו לנו מזון והצילו את נפשותינו ממוות ברעב. מבני משפחתי, לא נשאר בקובנה אף אחד. היטלר הרג את כולם.

לא ידעתי לאן לפנות. שוטטתי באזור בודדה, בוכייה. לילה אחד עברתי על הגשר בין הגטו למרכזה של קובנה. הלכתי ובכיתי. הלכתי ובכיתי. לפתע, בא לקראתי אדם, נעצר מולי ושאל: "מי הולך כאן באמצע הלילה? את בטח יהודייה". אמרתי: "כן, אני יהודייה". האיש החל לשאול אותי לקורותיי וסיפרתי לו שחזרתי לאחרונה ממחנה ריכוז. הוא שאל אותי למקצועי – שאלה מפתיעה בחצות הלילה על גשר בין הגטו לעיר. עניתי שאני רואת חשבון – אבל אין לי סיכוי למצוא עבודה...

פגישתנו הייתה נס. הוא היה איש-עסקים שנזקק לרואה חשבון לאחר שהקודם עזבו והשאירו עם ספרי-חשבונות מבולבלים. האם אסכים לגור אצלו ולעבוד במשרדו?...

חשבתי שאני חולמת. פתאום, בחושך, מציעים לי גם בית וגם משרה. התחלתי לעבוד במשרדו. עבדתי עם אשתו ולבסוף הוצעה לי עבודה נוספת ואף זכיתי לקבל 'כרטיס עובדת' שזיכה אותי בבית משלי.

כתבתי לאחי שנמצא עדיין באנגליה שאחותי ואני ניצלנו ושתינו חיות בליטא. הוא שמח מאוד אבל שאל היכן כל שאר בני המשפחה. התחמקתי ודחיתי את התשובה זמן רב, אך לאחר שנדנד לי והפציר בי לענות, נכתבה האמת. הוא התקשה להאמין וחלה.

***

בשנת תש"ז, בהיותי בת 35, שנתיים בלבד לאחר השואה – כשהפצעים הנוראים בגוף וברוח טרם הגלידו – מצאתי בתוכי כוח פשוטו-כמשמעו; התחתנתי עם פצוע המלחמה ר' פסח שוכן ע"ה והקמתי משפחה. מעתה נאבקתי כדי לעלות ארצה ולכך זכיתי כעבור 18 שנה, בשנת תשכ"ה. הרבי מליובאוויטש הורה לי ולבעלי שכדאי לנו לגור בכפר-חב"ד (מקום בו גרו אחותי ובעלה), מאז הפכנו לתושבי הכפר.