רנה, אדומת-שיער ותוססת בשנות ה-80 לחייה, היא המורה המחליפה האהובה עליי בשיעורי ההתעמלות במרכז הקהילתי היהודי (JCC) בעירנו.
היא ניצולת שואה ששרדה את שנות האימה כתינוקת, ובעיניה הבהירות ניבטים חכמת חיים ותבונה עמוקה. הייתה לי הזכות לשבת איתה לשיחה ולשמוע את סיפור חייה המרתק.
רנה רואה בעצמה אישה בת מזל. היא ניחנה בשמחת חיים מדבקת שאותה היא מחדירה בתלמידותיה – הצעירות ממנה בעשרות שנים – בכל תרגיל בשיעור. מכל שיעור ספורט שלה אנו יוצאות עם חיוך בלב ובגוף.
גם בחייה שלה היא מיישמת את מה שהיא מטיפה לו. בכל בוקר היא קמה ומחייכת אל היום החדש שקיבלה.
כששמעתי מרנה שהיא נולדה כתאומה בזמן השואה, הבנתי שאני חייבת לשמוע את הסיפור המלא.
רנה נולדה ב-1942 בעיירה בְּרִיב-לַה-גַאיָאר (Brive La Gaillarde) שבצרפת, לאִמהּ מילי ולאביה הארי. מילי הייתה מצ'כוסלובקיה והארי מפולין. הם נישאו בבריסל, בלגיה, וכששמעו שהיטלר בדרך לשם, נמלטו לדרום צרפת יחד עם בנם הבכור. זוג חקלאים צרפתיים, לא-יהודים, חשוכי ילדים, פתחו בפניהם את ביתם וקיבלו אותם אליהם.
מילי והארי הגיעו לדרום צרפת בתקופה שבה הכמרים הפרוטסטנטים אנדרה טרוקמה ואדוארד תייס, מהעיירה לֶה שָׁאמְבּוֹן-סוּר-לִינְיוֹן (Le Chambon-sur-Lignon), פעלו להצלת אלפי יהודים באזור. השניים עודדו את קהילותיהם "לעשות את רצון האלוקים ולא את רצון בני האדם" ולהציל יהודים. יחד עם נשותיהם, מגדה טרוקמה ומילדרד תייס, הם הסתירו יהודים בבתיהם וקראו לתושבי העיירה והכפרים הסמוכים לנהוג כמותם.
החקלאים שאירחו את הארי ומילי ובנם, פעלו תחת הדרכתם של טרוקמה ותייס. הארי היה פעיל במחתרת ונעדר לעיתים קרובות מהחווה כדי לסייע במאמצי ההתנגדות לשלטון וישי. מילי הייתה זו שנאלצה לא פעם לפתוח את הדלת לנאצים שסרקו את העיירות בחיפוש אחר יהודים. הם היו שואלים אותה: "יש כאן יהודים?" ומילי, למרות שליבה פעם בפראות, הייתה פותחת את הדלת לרווחה ואומרת: "אין כאן יהודים. היכנסו ותראו בעצמכם". הנאצים מעולם לא עברו את סף הדלת.
מילי עבדה גם בשדות וקטפה תפוחי אדמה. כשנכנסה להיריון עם רנה ואחיה התאום, היא המשיכה לעבוד בשדה למרות הקושי העצום שהיה כרוך בכך. היא סיפרה לרנה שהעבודה הייתה מפרכת, ובשלביו המתקדמים של ההיריון בטנה הכבדה נגררה על אדמת השדה, אולם החקלאים שהיו טובי לב כלפיהם נזקקו נואשות לעזרה והיא יצאה מגדרה כדי להשיב להם כגמולם הטוב. הארי הקפיד לשלם למארחים שלהם, שכן במהלך שש השנים ששהו שם, משפחתם גדלה לחמש נפשות.
מה שהדהים אותי ביותר בסיפור של רנה היה העובדה שכל העיירה הייתה שותפה להגנה על היהודים. "איך אמא שלך ילדה אותך ואת אחיך התאום בזמן המלחמה?" שאלתי אותה.
"הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לך" הסבירה לי רנה, "היא ילדה אותנו במרפאה העירונית". ומה עם החשש שזהותה היהודית תתגלה? "כולם ידעו שמילי יהודייה. כל בני העיירה השתתפו בהגנה על היהודים". איזה סיפור מדהים!
בימים אלו, כשהאנטישמיות פורצת ומכה ברחבי העולם, מעודד במיוחד לשמוע על גברים, נשים וילדים לא-יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, שבחרו להיות אנושיים מול השנאה והרוע, שפעלו מתוך חמלה והצליחו להציל אלפי נפשות יקרות.
אחרי הריאיון החלטתי לבדוק את משמעות שם העיירה של רנה, בְּרִיב-לַה-גַאיָאר (Brive-la-Gaillarde). התברר שהשם מייצג נאמנה את תושביה הגיבורים: משמעות המילה "גאיאר" היא "כבוד" או "עוצמה". זה בדיוק מה שהפגינו בהתנהגותם האצילית בני העיירה, שהייתה מוקד מרכזי של המחתרת בזמן המלחמה.
כשמילי כרעה ללדת, הארי היה במשימה מחתרתית. חברו, האופה של העיירה, היה זה שהוזעק לעזרה והביא את מילי למרפאה. רנה נולדה מהר, אבל אחיה התאום, אנרי, שהגיח שעה אחריה, היה הפתעה מוחלטת!
למרות שמילי, הארי ושלושת הילדים חיו באופן גלוי יחסית לאחרים שהסתתרו במהלך שנות השואה, הם עדיין חיו בפחד מתמיד מפני הנאצים. רנה, לעומת זאת, לא הכירה את הפחד הזה; כתינוקת, היא תמיד הייתה עטופה בזרועות אוהבות של מישהו.
כשרנה הייתה בת שלוש הסתיימה המלחמה, והמשפחה חזרה לבלגיה. ביתם נותר שלם, למעט חלון אחד שבור. מילי, שגדלה בבית שומר מצוות אך בכורח הנסיבות לא הצליחה לשמור על אורח חייה הדתי בשנות מגוריהם אצל החקלאים, חזרה לשמור כשרות ולחיים דתיים מלאים.
הארי לא החשיב את עצמו כדתי, אבל תמך בשמירת המצוות של מילי ונתן לה יד חופשית לנהל את הבית על פי דרכה. בסופו של דבר הם היגרו לארצות הברית והתיישבו במערב וירג'יניה, סמוך לאחד מאחיה של מילי שנמלט גם הוא מהמלחמה.
קשה להאמין, אבל רנה גדלה בתחושה נינוחה מאוד, מתוך מחשבה שבני אדם הם בדרך כלל טובים, ללא צל של אנטישמיות. היא בורכה בגישה חיובית להפליא לחיים, ואני מרגישה אסירת תודה על כך שחלקה איתי את חוכמתה ואת חוויותיה.
הוסיפו תגובה