שאלה:

השתתפתי בליל הסדר עם חב"ד והיה ממש כיף. מה שכן, גיליתי משהו מוזר! ארבעת הקושיות ששרו בליל הסדר היו קצת שונות מאלו שהייתי רגיל אליהן! מדוע?

תשובה:

השאלות דווקא היה זהות, אבל הסדר היה שונה ולכן כנראה שהתבלבלת.

בקצרה, הסדר של הקושיות היה שונה. הסדר אליו אתה רגיל הוא:

1) שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, 2) שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור, 3) שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, 4) שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין.

הנוסחה החבדי"ת היא:

1) אין אנו מטבילין, 2) חמץ ומצה, 3) שאר ירקות ומרור, 4) כולנו מסובין.

למען האמת, זה לא בדיוק נוסח חבד"י. הגדות עתיקות רבות מצטטות נוסח זה בדיוק, ביניהן: רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, האבודרהם והטור, ולמעשה ההגדה המודפסת הראשונה (בשונצינו, בשנת 1485) הכילה בדיוק את אותה הנוסחה.

הרבי מליובאוויטש זצ"ל הסביר כי הקושיות נשאלות לפי סדר האירועים בליל הסדר. הדבר הראשון אותו רואה הילד הוא אכילת הכרפס ולפיכך זו גם השאלה הראשונה1.

זהו ההסבר הפשוט. אם נעמיק יותר, נגלה כי בסדר זה של ארבעת הקושיות טמון לקח מדהים למערכת היחסים בינינו ובין בורא העולם.

לטבול את הכרפס במי מלח זה רק מנהג. לאכול מצה ומרור זו מצווה – מהתורה, ומדברי חכמים.

במצוות שאנו מקיימים, יש מצוות שנאמרו על-ידי בורא העולם בכבודו ובעצמו בתורה; אחרות נחקקו על ידי הרבנים, ודברים נוספים הם מנהגים בלבד.

אם האלוקים רצה שנקיים את כל אלו, מדוע הוא פשוט לא אמר זאת וזהו?

אנשים רואים מצווה בתור ציווי, דבר שעלינו לקיים. האמת היא שמצווה היא מערכת יחסים.

הרבי הסביר זאת פעם באמצעות משל (המובא כאן בעיבוד חופשי):

אבא ובן. לעתים האב יתן לבן הוראות ברורות. "התנהג יפה בבית הספר", "תעבור רק במעבר החציה."

לפעמים הוא ירמוז, כשהוא מחכה שבנו יבין את המסר. "יש הרבה כלים בכיור", הילד צריך להבין כי עליו לרחוץ את הכלים.

ולפעמים הוא לא יאמר דבר, רוצה לבדוק האם הילד יבין מעצמו. כשיום הולדתו יתקרב, הוא לא יזכיר לילד או יבקש ממנו לרכוש לו מתנה; הילד לבדו צריך לרצות לעשות זאת.

כך גם במצוות ובמנהגים שאנו מקיימים.

קיימות מצוות שנכתבו במפורש בתורה.

אחרות נרמזו, באמצעות רמזים שונים אותם גילו ופירשו חכמינו זכרונם לברכה.

ואחרים – המנהגים – בכלל לא נכתבו בתורה, מתוך תקווה שאנו, כילדים, נדע מה רוצה האב.

מה חשוב יותר?

כמובן שאי-קיום מצווה מפורשת יגרור תוצאות חמורות יותר, ועוד לא נולד הילד שנענש בגלל שלא זכר את יום הולדתו של אביו. לפיכך, אם אנו ממוקדים באלמנט ה'ציווי' שבמצוות, מצוות מן התורה חשובות יותר.

אך אם אנו מתמקדים במערכת היחסים, ברור שהמנהג מבטא את הקשר והאהבה העמוקה והעשירה בין האב לבנו.

המנהג הוא מתנת יום ההולדת.

ולפיכך אנו פותחים את ארבעת הקושיות בשאלה על המנהג – הכרפס.