רבי שלמה מקרלין עמד להגיע לביקור בביתו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי. הביקור הצפוי עורר מחלוקת קטנה: היה זה כמה שנים לאחר שהרבנית סטערנא, אשתו של האדמו"ר הזקן, העניקה את האחריות על הבישולים במטבח לבתה, פריידא. כעת, לרגל הופעת האורח החשוב היא ביקשה להכין בעצמה את הארוחה. אך הבת פריידא טענה כי הבישולים במטבח עברו אליה וכי לה הזכות לבשל את המזון לאורח הדגול.

הלכו האם והבת לרבי שניאור זלמן כדי שיפסוק עם מי הצדק, והוא קבע כי הרבנית סטערנא אכן תבשל את האוכל, אך פריידא תמליח את המאכלים. מכיוון שמאכל ללא מלח לא ניתן לאכילה, יהיה לשתיהן חלק שווה בזכות.

שמחו שתיהן, אך בבוא היום המיועד שכחה הרבנית סטערנא והמליחה את המאכל ביד נדיבה. פריידא נהגה לפי המסוכם ונתנה אף היא מלח על האוכל.

כאשר הוגש האוכל, טעם רבי שלמה מעט וסילק את הצלחת הצידה, ואילו האדמו"ר הזקן אכל כאילו לא אירע מאום.

"מדוע אינך אוכל?" התפלא הרבי.

"מכיוון שהאוכל מלוח מדאי" השיב רבי שלמה.

"מן הזמן בו הייתי אצל הרבי, המגיד ממעזריטש, אינני מרגיש טעם באכילתי" הגיב הרבי.