שמעתם על ה'וימפל'? וימפל באידיש הוא חגורה אותה כורכים על ספר התורה.

בואו לערוך היכרות עם מסורת עתיקה של יהודי גרמניה בת ארבע מאות שנה שכמעט ונכחדה מן העולם.

מתחילים מהחיתולים

בקרב יהודי גרמניה היה נהוג לקחת את הבדים בהם חיתלו את הילד במהלך ברית המילה, ולגזור אותם לחתיכות ברוחב כמה ס"מ ובאורך 60 ס"מ. על הבד היו כותבים את שם הילד והוריו, תאריך הלידה, ומאיירים אותו באיורים שונים ממעגל השנה היהודי, ציורים תנכיי"ם ולעתים פסוקים מן התנ"ך. לעתים קרובות, שמו של הילד היה קשור לאיורים: השם 'אריה' קיבל ציור של אריה, לילד שנקרא דוד ציירו נבל.

על 'וימפל' של ילד לוי איירו כד. ציור של כד נמצא גם במציבות של לויים, בשל העובדה שהיה עליהם ליטול את ידיהם לפני שנכנסו לשרת במקדש. לכוהנים ציירו אפוד, אותו הם היו לובשים בעבודתם במקדש.

על 'וימפלים' רבים ציירו גם חופה, בתקווה כי הילד יגדל לתורה,לחופה ולמעשים טובים. יהודי גרמניה שהיגרו לארצות הברית הוסיפו גם סמלים חילוניים כמו דגלי ארצות הברית. בדרך-כלל, האבא, האימא או קרוב משפחה היו מכינים את הוימפל.

לא רק בנים קיבלו וימפל; בקהילות רבות, גם לרגל הולדת בת היו מכינים וימפל. היו כאלו שהשתמשו בבגדים של קרובי משפחה שנפטרו מן העולם, או מן הבגד אותו לבשה האם בברית המילה.

מתי השתמשו בוימפל

מה היו עושים עם ה'וימפל?'

היו כאלו שנהגו שבשבת הראשונה לאחר יום הולדתו ה-3, היו מביאים את הילד לבית הכנסת והילד – בעזרת האב – היה כורך את הוימפל על ספר התורה. טקס זה סימל את מסירת הילד ללימוד תורה, בדומה לחנה שמסרה את שמואל לעבודת הבורא בבית המקדש (כפי שמסופר בשמואל א, כח). בקהילות אחרות עשו זאת בשבת הראשונה שהאם הגיע לבית הכנסת לאחר הברית; ובקהילות אחרות השתמשו בו במשך כל השנה הראשונה לאחר לידת הילד/ה.

בפעם הבאה בו קראו בתורה, הסירו את הוימפל והוא נשאר באוסף בית הכנסת. לבתי כנסיות רבים היו אוספי ענק של וימפלים. בוימפל היו עורכים שימוש חוזר בבר המצווה של הילד, והיו כאלו שתפרו אותו לבד החופה ביום הנישואין.

הסמליות שבוימפל

לצד ה'וימפל' סימל הן את העברת המורשת מדור לדור, והן את הקשר לתורה: כשם שכרכו את ה'וימפל' אל התורה, כך ההורים התפללו וקיוו כי ילדיהם יגדלו ויהיו מחוברים לתורה כל ימי חייהם.